אבא שלי קנה ליום ההולדת גור חתולים קטן. כל הגוף שלו- חוץ
מחצי הפנים השמאלי שלו, שהוא ג'ינג'י- בצבע שחור. החלטתי לקרוא
לו רודי. אמא שלי לא כ"כ התלהבה, ועשתה לי כל הזמן פרצופים של
אחת שעומדת למות, וגם מפעם לפעם שיחררה אנחה רבת משמעות, אבל
היא לא אמרה מילה. אני מצדי הרגשתי בעננים; זה כבר כמה שנים
שהתחננתי שיקנו לי חתול, וסוף סוף קיבלתי אותו. אם הם לא
מוכנים להביא לי אחות, אז שלפחות יביאו לי חתול.
רודי היה שובב מאין כמוהו- את כל הבית הוא הפך! קרע את
הוילונות, השטיחים, הספות והמיטות. שרט את כל הדלתות והשאיר
חבילות ריחניות בכל רחבי הבית. גם את פח הזבל שלנו הוא לא שכח.
לאט לאט אמא שלי התחילה לאבד את הסבלנות. הקש ששבר את גב הגמל
היה כשפעם אחת השתין לאמא שלי, באמצע הלילה, על הפרצוף. אמא
שלי התעוררה בבהלה, ומאז בכל לילה היא מוודא שהוא לא נמצא. כן,
הוא כבר לא אתנו. היא לא הסכימה בשום פנים ואופן להשאיר אותו
אצלנו. אז נתנו אותו לחברה שלי, שגם היא, כמוני, רצתה חתול. כל
יום, בדרכי חזרה הביתה מביה"ס, אני עוצרת אצלה לראות מה שלום
רודי שלי, ולפני שאני הולכת לישון, אני גם מתקשרת לראות מה
שלומה, ואיך היא מסתדרת. כל זה היה עד אתמול.
אתמול באתי אליה הביתה, כמנהגי בחודשים האחרונים, לראות מה
העניינים. היא הכניסה אותי בגיל וצהלה כרגיל. היא הייתה לבדה,
הוריה נסעו לכמה שעות לבקר קרובים שלהם בעיר השכנה. בהתחלה לא
שמתי לב שמשהו משונה. הכל היה נורמלי! עד שזה הכה בי- איפה
רודי?! התחלתי לחפש בכל רחבי הבית כשהיא אחריי, גם במקומות הכי
סודיים (כמו במגירות התחתונים של ההורים שלה), ולא מצאתי אותו.
חטפתי קריזה. התחלתי לצעוק עליה כמו מטורפת, בכיתי את נשמתי!
היא ניסתה להגיד לי משהו, אבל לא היה לי פנאי להקשיב. התחלתי
להרביץ לה, ולצעוק עליה שהיא וההורים שלה הרגו את רודי שלי.
הרבצתי, צעקתי, קיללתי וגידפתי. בין לבין התגלגלו לי דמעות
במורד הלחיים. דמעות כמו מסך עשן שטשטש לי את הראייה. היא גם
צעקה. התחננה בפניי שאפסיק, אבל אני לא יכולתי. משהו התפרץ בי
שם, בלתי ניתן לשליטה. פתאום השתרר שקט מפחיד.
הפסקתי לצעוק ולהרביץ. לא ראיתי כ"כ טוב, והרגשתי את מפלי
הניאגרה מתגעשים באפי. הלכתי למקלחת, לשטוף את הפנים ולקנח את
האף. חזרתי לסלון, שם השארתי את חברתי. קראתי לה, והיא לא ענתה
לי. התחלתי לחפש אחריה, קוראת בשמה. חיפשתי בכל מקום! אפילו
יצאתי לכביש, לשאול עוברים ושבים אם ראו את חברתי האובדת, אבל
אף אחד לא ראה. המשכתי לחפש אחריה עוד כחצי שעה, אך לא יכולתי
למצוא אותה. החלטתי להניח לחיפושים. חשבתי לעצמי שברחה מפניי,
ובוודאי תשוב כשתירגע. הלכתי למטבח להכין לי משהו לשתות. הייתי
נורא צמאה. הוצאתי מהמקרר שלהם מיץ פטל אדום- האהוב עליי. נשפך
לי קצת על הרצפה. ניקיתי למשעי עם סמרטוט שמצאתי במחסן שלהם,
והשארתי להם פתק, שלא ידאגו לשני. עוד כשאני כותבת, יכולתי
לשמוע יללה חרישית. הפסקתי לכתוב. חיפשתי, ומצאתי בחוץ, בגינה-
מתחת לאיזה שיח- את רודי שלי, עם ארבעה חתלתולים קטנטנים.