נעים מאד, אהבה קליין.
כן, אהבה. ההורים שלי טוענים שקראו לי כך על שם האהבה העצומה
שהרגישו אחד לשני, לקיום, ולי, כשנולדתי. התגשמות כל הציפיות
שלהם.
זוג המוארים, בודהיויסטה וחוה (לשעבר מנחם קליין וליאורה
פינצ'וק), לא יכלו לטעות יותר בבחירת שמי, כנראה, כי נפרדו
שהייתי בת שנתיים.
לכו תסתובבו עם שם כזה בעולם שאין לכם אמון קלוש באהבה.
אז זה מה שעשיתי. הסתובבתי בעולם.
התחלתי בהודו, כשהייתי בת שתיים עשרה, עם אמא, שלקחה אותי
לטיול בת מצווה על מנת להאיר גם אותי. היא הסתובבה איתי
במקדשים, עשתה מדיטציות באשרמים שונים ומשונים, שמה לי טיקה על
המצח, ומדי פעם עזבה אותי לבד לכמה שעות "כדי שתהיי עצמאית"
אמרה, אבל ידעתי שהיא הולכת לחדר של זה שהבטיח לה שהוא יודע את
הסוד לקיומנו בעולם, או לאחד אחר, כדי לנסות את טכניקות הארכת
מעשה האהבה כמו שנלמדו באשרם.
בשעות האלה הייתי יושבת ליד נחל, או בצל עץ, והייתי מוציאה ספר
שנתנו לי, או שגנבתי מחנות. כבר בגיל שתיים עשרה למדתי לקרוא
באנגלית, כי השפה הזאת תמיד הרשימה אותי הרבה יותר. היה לה את
הצליל המפתה, והעיקר - אמא שלי לא ידעה לדבר מילה אנגלית.
מרד הנעורים נמשך כשעזבתי בגיל 17 את בית הספר, פשוט כי כבר
ידעתי כל כך הרבה, והלימודים והאנשים בבית הספר התיכון היו כל
כך משעממים וכל כך ילדותיים. אמא, כמובן, ראתה בזה את הטוב -
הילדה עצמאית, הילדה יכולה ללמוד בבית הספר של החיים, ושלחה
אותי לאבא שלי, לאמריקה, לאשתו ושני ילדיו החדשים.
אבא (עכשיו סטיבן קליין, מנהל מצליח בחברה להשקעות), התברגן
לחלוטין בשביל לוסינדה, ונהיה "סטיבן" בשבילה, כי לא יכלה לבטא
את השם הקודם. הוא העריץ את העפר עליו דרכה, והלך ללמוד את כל
מה שהיא אמרה לו.
סטיבן ולוסינדה מאד שמחו לצרף אותי לחיק משפחתם הקטנה.
ג'וש, שהיה בן 12, שנא את נוכחותי והיה קורא לי "המפלצת".
צ'ארלי היה בן חמש, והם שילמו לי שאהיה איתו, במקום המטפלת
שהייתה לו לפני שהגעתי.  הוא אהב שהקראתי לי סיפורים מהספרים
שהבאתי לו, הוא חיבק אותי ונישק אותי וידע לקרוא לי אהבה.
צ'ארלי היה הסיבה היחידה שנשארתי בבית של משפחת קליין חמש
שנים, ואני שיחקתי איתו, ושרתי לו שירים בעברית, והתנהגתי אליו
כאילו היה הילד שלי.
לסטיבן לא יכולתי לקרוא "אבא" והוא היה כל כך עסוק, שלא
הבחין.
לוסינדה ניסתה הרבה יותר מדי לרצות אותי, ובכך הפכה להיות
חיקוי אמריקאי עלוב ומשמים של אימי, שהייתה בעצמה משמימה.
ואז צ'ארלי נדרס.




ובתום שבעה ימים ארזתי אני את חפצי ויצאתי עם מעט הכסף שהצלחתי
להרוויח לאן שתובילני הרוח.
ברגע שיצאתי מתחום ראייתם של סטיבן ולוסינדה, שאפילו לא ממש
ידעו שאני לא מתכוונת לחזור אליהם, הנפתי אגודל בגאון
וחיכיתי.
נסעתי ככה, בטרמפים בכל ארה"ב, עצרתי בעיירות קטנות ונשארתי שם
כמה ימים, המצאתי לי שם חלופי כי עדיין לא ידעתי מה זאת אהבה.
כשצ'ארלי מת, נשבר בי רסיס התקווה לדעת מה משמעות המילה.
הסתובבתי בשם לורה, כי זה נראה לי לא רע.
הייתי בעיר קטנה בצפון. כמה ימים לפני כן הגעתי לעיר, והיא
הייתה מקושטת כולה בלבבות אדומים, מחירי הורדים החנויות הפרחים
עלו פלאים, ואני הבנתי שכבר ולנטיין'ס דיי. חג האהבה האמריקאי.
החג שלי. חשתי בודדה מתמיד.
חצי שנה בדיוק לאחר שצ'ארלי מת.
רציתי לשכוח.
נכנסתי לבאר, פילסתי דרכי בין שרשראות הלבבות שהיו תלויות שם
בכל הבאר, והתישבתי, מזמינה את המשקה היחיד שאהבתי: בורבון עם
קרח.
הבארמן הסתכל עלי במבט ספקני, הראיתי לו רשיון נהיגה שמוכיח
שאני בת 21, והוא משך בכתפיו ומזג לי את הבורבון המבוקש.
שתיתי שתי כוסות לפני שהגיח מישהו מבחוץ, נשען על הבאר, ממש
לידי, וביקש מהמוזג בורבון עם קרח.
הסתכלתי, מתוך סקרנות. ראיתי שהוא כבר מסתכל עלי, בעיניים
גדולות ומתעניינות.
What's you name? הוא שאל
"לור... אהבה", עניתי, מבטאת כל הברה בנפרד.
What's Ahava? הוא שאל את השאלה אותה שאלתי כל חיי.
It means love.  עניתי.
Really? Well, guess what, Ahava?
What?
 I love your name הוא הכריז.
ובפעם הראשונה, כשהסתכלתי לעיניים שלו, שצחקו עכשיו ביחד עם
החיוך הכי מדהים שבן אדם יכול לייצר, הרגשתי כמו ילדה קטנה,
כאילו בא האושר וחיבק את שנינו, הרגשה חמימה כזאת. כמו עם
צ'ארלי, רק יותר.