אתמול בכיתי. זה היה אחרי הרבה זמן שלא בכיתי בו. כל המצב היה
פשוט כבד מדיי, אז התחלתי לבכות. מה שהכי מצחיק זה מה שגרם לי
לבכות. מישהו קרא לי זונה. אז אני פשוט בכיתי ורצתי לשירותים
של המשרד. אח"כ הוא התנצל ואמר שהוא לא התכוון לפגוע בי. הוא
סתם צחק כי עקפתי אותו במכירות.

הפעם האחרונה שבכיתי  הייתה על הקבר שלו. לפני 10 שנים. אז
החלטתי שאם בכיתי על הקבר שום דבר לא מספיק גדול בשביל לבכות
עליו. אז כשאמא שלי מתה לא בכיתי. היא מתה מזקנה והייתה מאוד
מאושרת כל ימי חייה. למה צריך לבכות על זה. וגם כשאחותי עברה
תאונת דרכים והרגלים שלה נקטעו לא בכיתי. בעלה קרא לי קרה והם
לא מדברים איתי יותר. אבל היא חיה. למה צריך לבכות על החיים?

כשהייתי איתו הייתי מאושרת ואז, אז הוא נלקח ממני. נלקח ע"י
אותו רוצח שגנב את החיים שלו מהידיים שלי בעזרת אבן קטנה. אבן
מתכתית שיצאה מאקדח והכול בגלל שהוא לא רצה לשלם עבור שירותיו
הנעלים. הוא לא רצה לשלם על רחצת מכונית. אז בכיתי. לא הפסקתי
לבכות עד ששמו אותו מתחת לאבן ונעלו חזק חזק כדי שהוא לא יברח.
אבל אני יודעת שהוא מנסה לברוח, לרוץ אליי. לפעמים, אני מרגישה
שהוא קורא לי משם. מבקש שאני אבוא אליו. פעם אחת ניסיתי לבוא
אליו. לקחתי 20 אקמולים. אמא שלי מצאה אותי, אז לא הספקתי
להגיע. פספסתי את הרכבת.

עכשיו שבכיתי אני מרגישה יותר טוב. אז אולי אפשר על דברים
קטנים. אולי עכשיו אני אבכה על אמא, ואבכה על אחותי. ואלי אני
עכשיו אוכל לאהוב. כי אם אפשר לבכות שוב, אפשר לאהוב שוב.