suzanne takes you down
to her place near the river
you can hear the bouts go by
you can spand the night beside her.
and she know that she's half crazy
but that's why you want to be there
and she feeds you tea and oranges
that come all the way from china
אני יושבת בשירותים במסעדה, ובוכה.
כמה אנשים דופקים על הדלת, אבל לא ממש אכפת לי.
אני חושבת על מה שקורה לי.
ולא אוהבת את זה.
אני הופכת להיות הסוזן שלו.
אין לו אהבה לתת לי. ולי יש פשוט יותר מדי. לא כלפיו, פשוט
אהבה גולמית שאני חייבת לתת למישהו, אחרת הלב שלי יתפוצץ מרוב
אהבה.
כמו רגע לפני שגומרים שיש מין קצר במוח, קצר שקט כזה, ויש כל
כך הרבה להוציא מבפנים, אבל אי אפשר ממש.
כמו שממש רוצים לכתוב משהו, אבל אין מה.
אז כותבים יומן, או פסקה שאחר כך תיזרק לפח.
או כמו שמגרד בבפנים של הגרון, ואי אפשר לגרד, כי זה בטח אפילו
לא אמיתי.
ומה שבטוח, זה שזה לא אמיתי.
ואני חייבת לאהוב מישהו. אז אני אומרת לעצמי שאני אוהבת אותו.
ושאפשר להישען עליו.
ויודעת שהוא לא אוהב אותי, אבל מתעלמת.
וכל פעם שהוא רוצה להגיד לי שאין לו אהבה בשבילי, אני מרגישה
את זה, ובמקום לתת לו להגיד, מתחילה לפתות אותו.
ולהתנגד- הוא לא יכול.
כי יש לי גוף מושלם.
and just when you mean to tell her
that you have no love to give her
then she gets you on her waveelength
and she lets the river answer
that you've always been her lover
and you want to travel with her
and you want to travel blind
and you know that she will trust you
for you've touched her perfect body
with your mind
ואני צריכה אותו.
והוא יעזוב, ואני אגיד לעצמי מה עשית, הוא היה האהבה של החיים
שלך, למה הרסת, למה את תמיד הורסת.
ואבכה.
ואדע שהוא לא.
אבל אבכה.
ואגיד לעצמי שלא תהיה לי עוד הזדמנות.
ואשכח את כל הצדדים הרעים שלו,
את כל הפעמים שתפסתי אותו במיטה שלי עם אשה אחרת, ובכיתי,
וסלחתי,
ונתתי לו את הגוף שלי.
כמו מתנה עטופה בבשמים, ואיפור ומסיכות, ושקרי אהבה קטנים.
ושנינו בעצם ילדים קטנים.
הוא לא יודע להיכנע לפיתוי.
אני לא מסוגלת לא לפתות.
ואתרפק על הקשר שלנו, ועל כמה שהוא אהב אותי,
ואדע שלא.
ואז אני אפגוש מישהו במסעדה,
ואפתה אותו,
ואחרי העבודה הוא יבוא לאסוף אותי, ונלך לראות סרט, ואולי נאכל
גלידה.
וכשהוא יחזיר אותי הביתה,
יתן לי נשיקה מבוישת על הלחי,
ואני אחזיר לו נשיקה בפה, כמו שרק אני יודעת,
ואז הוא כבר לא יוכל להגיד שאין לו אהבה לתת לי.
ואני אהיה סוזן.
ויום אחד אקפוץ לנהר,
וברגע של ההתנגשות עם המים הצלולים, אהיה הכי אני שיש,
אקח נשימה עמוקה עמוקה, אבל לא אוכל להוציא אותה כמו שצריך,
ועדיין יישאר בי עוד,
כמו לפני שגומרים שיש מין קצר במוח, קצר שקט כזה, ויש כל כך
הרבה להוציא מבפנים, אבל אי אפשר ממש.
ולא עוד.
כמובן שהשיר המדהים הזה [לפי דעתי לפחות] הוא של ליאונרד כהן
- המדהים בפני עצמו.... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.