כשחזרתי לבית של ההורים שלי סיפרתי לאבא שלי את הכל. אבל את
הקטע עם המזבלה הוא לא הבין הוא אמר שלא רק שאי אפשר למצוא
שרשרת אחת במזבלה אלא שגם שמי שינסה את זה הוא מטומטם אבל הוא
היה גאה בי בכל זאת כי יש לי "עיניים של נץ". מזבלה? תשאלו. זה
סיפור ארוך. יש לכם זמן? טוב, תקשיבו.

אני, ככה מאז  ומתמיד,  שונאת אנשים שלובשים שתי שרשראות. זה
נראה לי תמיד כאילו הם לא יכלו להחליט איזה מהם ללבוש - אז
פתרו את העניין עם שתיים, ביחד.  נהנים משני העולמות. אני גם
שונאת צהוב. את הריח של המזגן באוטו, כאשר רק מדליקים אותו,
אני אוהבת. אבל אחר כך, כשהגרוטאה הישנה מתקלקלת אני נאלצת
לכבות אותו. אז, אני מניחה, שהדבר היחיד, הקבוע, שאני ממש
אוהבת בחיי - היא השרשרת שלי.  

יש לי רק אחת לא שתיים (וגם אם היו לי, לא הייתי שמה אותן
ביחד) וגם זאת לא ממש שרשרת, אלא  חתיכת עץ בגודל של כדורים
מגומי, כאלה שאפשר לקנות בקניון בשקל, עם חור באמצע שדרכו
השחלתי חוט כחול, כמו החוט של הטרנינגים שתמיד יוצא מהמקום.

קיבלתי אותה מאחותי אחרי שחזרה מהודו. מאותם משחקי מחשבה שבהם
צריך להוציא שרשרת מתוך מבוך של עץ וחוטים, וכשסוף סוף הצלחתי
לשחרר את השרשרת שמתי אותה על הצוואר. לא הורדתי אותה מאז.

הוא כל הזמן מנסה לשכנע אותי להיפטר ממנה. לא התבגרתי מאז
התיכון, הוא אומר, אישה בת 23 מתנהגת כמו ילדה בת 14. אני
מכחישה.

אני יודעת שהוא בעצם צודק, הרי אני עוד הולכת לקניון עם החברות
שלי וקונה צמידים. אני עדיין מחייכת בלי סיבה ואני עדיין לא
יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.  אני אפילו עדיין שומרת
את הקופסה הזאת,  האדומה-לבנה, מלאה פייטים בצבע כסף וסגול
שמסתירים מתחתם את היומן שלי מאז כיתה ט'. גם המון מנעולים
ומפתחות קטנים כאלה של יומנים יש שם. וכל השעונים שלי שהתקלקלו
עם הזמן וגם תמונה.

התמונה, שלי ושל אבא שלי. עושים פקניק ביום העצמאות בחצר
האחורית של הבית, עם המון ארטישוקים (המאכל המשפחתי הקבוע)
ודגל ישראל ברקע.  אני מחייכת אליו והוא אליי. אני חושבת שאבא
שלי הוא הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם.

בכל הויכוחים האלה הוא מסביר לי למה אני צריכה לשכוח מהעבר.
אומר לי שאיני בוטחת בו. צועק. יוצא מהבית. מתעלם ובסוף נכנע
כשאני אומרת שגם אם לא התבגרתי זה לא משנה בכלום כי אני  עדיין
אוהבת אותו, בדרכי. והוא אוהב אותי. ואז נגמר הויכוחון (ויכוח
קטן) והוא נכנע לקסמיי ושנינו הולכים לחדר השינה ועושים מעשים
שלא יפורטו כאן כרגע.

אני זוכרת שגם כשהתחתנו, בחצר של הוריו, באמצע תל אביב, מול
הקניון, כשהרבי מיהר לטקס אחר ובמקום כוס זכוכית השתמשנו בכוס
קלקר.  אני בשמלה הכתומה שלי (בעיות עם הכביסה) והוא עם השיער
השחור שלו  שנראה כאילו הוא לא התקלח מאז קום המדינה.  אז גם
התלונן, צעק, התחנן שאני אוריד את השרשרת. רק הפעם, אבל לא
הסכמתי.

יום אחד קרה הדבר הנורא מכל, המעשה שלא ייעשה. קמתי בבוקר,
צחצחתי שיניים, אכלתי פרוסטיס, התלבשתי וכאשר כמעט יצאתי
מהבית, שמתי לב שהשרשרת איננה. חיפשתי בכל החריצים, בסדינים,
באוטו ובכל הבית אבל לשווא. כבר כמעט התחלתי לבכות כשראיתי
אותו, מחייך.

ידעתי שהוא עשה את זה. אבל לא נתתי לעצמי לקלוט את הברור מכל
והמשכתי לחפש.  בסוף, אחרי התחמקויות, שאלות וצעקות, התברר
הברור מאליו: הוא זרק אותה לפח, היא במזבלה העירונית עכשיו.

לקחתי את המעיל ויצאתי. הלכתי במחשבה שלא אחזור לעולם. הרגליים
הלכו, לשום מקום. הלכו, הלכו, כאילו הן אף פעם לא ייעצרו (גם
ככה היו לי כמה קילו מיותרים שרציתי להשיל). למה התחתנתי איתו
בכלל? חשבתי. בת 20, עוד אפילו לא מחוץ לצבא. רציתי לטוס
לארה"ב, ללמוד באוניברסיטת מישיגן (איפה שיש את הסווטשרטים
היפים האלה) והוא הסתכל עליי מלמטה (הוא ירד על הברכיים, איזה
רומנטי) ואמר שהוא לא יכול לחיות עוד שנייה בלי שאני אהיה
אישתו ואיך שבלילות הוא לא ישן, ובימים הוא לא עובד, ופשוט
ריחמתי עליו ובלי לרצות יצא לי כן קטן מהפה.

פתאום שמתי לב שאני עומדת מול המזבלה העירונית, ובלי לרצות אני
נכנסת פנימה, מחפשת את האחראי ופונה אליו.

האחראי היה איש קטן, שמן וקירח כמו האחראים בסרטים. הייתה לו
משרוקית אדומה ופנים אדומים עם אף ענקי כמו בטטה, עד כדי כך
גדול שזה היה מצחיק וכמעט צחקתי (לא יפה) אבל הסתכלתי במדים
הכחולים שלו ובקרחת הקטנה שלו והתאפקתי.

"סליחה" אמרתי "מה?" הוא שאל בקול של האמא החורגת של שלגיה
"אני צריכה לחפש משהו במזבלה, בעלי זרק לשם חפץ אהוב עליי,
בטעות" שיקרתי.  לא יודעת למה. "את רוצה להיכנס לשם?" הוא שאל
כאילו מדובר במשימת התאבדות. "כן" עניתי, אז הוא החתים אותי על
כל מיני טפסים, צייד אותי בזוג כפפות ושלח אותי לדרך.

השער נפתח. מולי התייצבו ערימות זבל ענקיות.  זאת רק שרשרת,
חלפה המחשבה בראשי,  אפילו שידעתי שזה יותר מזה.  לא ביזבזתי
זמן וניגשתי למשימה. נזכרתי בו שוב. איך הוא עזב לאתיופיה,
לפני שהציע לי נשואין.  קם וטס, בלי לומר מילה, בלי להודיע אם
יחזור או לא.

הלכתי לאמא שלי. לבכות על מר גורלי.  היא ניחמה, כדרכם של
אמהות. ואז מצאתי את רועי, המושלם. מושלם אמיתי.  הוא לקח אותי
לראות את הזריחה במדבר והסתכל  עליי מלמעלה וחיבק אותי חזק
(מטר תשעים ושתיים ואני בסך הכל מטר שישים וחמש) והכל היה נפלא
ונהדר ואז הוא חזר.

הוא התנהג כאילו כלום לא קרה דבר.  הוא בכלל לא עזב ואחרי
חודשיים שלא ראה אותי הוא הציע לי נשואין ואני אמרתי כן.

ביינתים הספקתי לעלות על שולחן ורוד, כזה ששמים עליו ברביות
וסרטים ומנורה ורודה ותהיתי למה הילדה שהוא שייך לה זרקה אותו.
מחשבותי עשו ריוינד אחורה. אחורה. עד לתקופה שנפגשנו. בתיכון
בכיתה י"ב כשגם לי עדיין היה שולחן ורוד, אני הייתי ילדה
מושלמת, מקובלת וחכמה והוא היה כזה שמקבל 15 במבחנים וכל השכבה
מתה עליו. היינו מלכי השכבה והתחלנו לצאת. הוא היה חמוד, נפלא
ומתחשב. ג'נטלמן. כסיימנו תיכון איבדנו קשר.

הסירחון התחיל להשפיע עליי. איך יורדים מערימת הזבל הזאת?
חשבתי.

בצבא הסתבר שמישהי מהיחידה שלי יצאה איתו. הם נפרדו ואנחנו
חזרנו. ב ירח הדבש הקסם התחיל לפוג.

הצלחתי לרדת. הצטערתי שבאתי עם חולצת בטן.

אני זוכרת את המלון, ברומניה. עשרה חדרים. כל אחד גרוע ממשנהו.
עם נוף על קיר הבטון שממול ומיטה אחת קטנטונת שלא נחשבת אפילו
בתור קרש. אז עוד חשבתי שזה לא משנה. יש לי אותו ולו אותי אז
מי צריך נוף, ג'קוזי, או מיטה, העיקר שאנחנו ביחד. טעיתי, זה
היה נורא. זה היה גם הויכוחון(ויכוח קטן) הראשון שלנו. לאיזה
נחל כדאי ללכת. אבל אני ידעתי שהויכוחון הזה הוא סימן
לויכוחונים נוספים, ושכשמצרפים את כולם יוצא מהם כוח עצום, כוח
חזק. כוח  שזרק את השרשרת שלי לזבל.

אני חושבת שאני רואה אותה, בראש בגבעה הבאה בצד שמאל, בריצה
איטית אבל מלאת התרגשות התקרבתי אליה. זאת באמת הייתה השרשרת
שלי. מלוכלכת כולה, כאילו הייתה לכודה כאן כל החיים. בסך הכל
הייתה כאן כמה שעות.
שלוש שנים בסך הכל אני נשואה לו. בשנה הראשונה חיבק אותי כל
יום, ככה לפני העבודה. בשנייה התעלם ממני ועכשיו הוא נגדי. מאה
ושמונים מעלות שינוי, כמו שאומרים. ואני. אני לא השתנתי במעלה,
אפילו לא אחת. אולי זה מה שמפריע לו?

לקחתי אותה, את השרשרת, וניקיתי אותה בברז ולבשתי אותה שוב. לא
היה איכפת לי שהיא מלוכלכת וישנה וספוגה במים. יצאתי מהמזבלה
בצעדי ניצחון והלכתי והלכתי והלכתי ולא הגעתי לשום מקום. אז
חזרתי הביתה.  הוא היה שם. ראה את השרשרת, צעק, התנצל וניסה
לדבר איתי.

אני ארזתי את המזוודה, הכחולה הגדולה שהייתה רק שלי למקרי
חירום.  הרמתי את הקופסה האדומה-לבנה, הסתכלתי עליו בפעם
האחרונה, הורדתי את השרשרת ושמתי אותה עליו. נתתי לו את הקופסה
וחייכתי. "אתה הוא זה שצריך לחזור אחורה.  אז היית נחמד. אני
כבר לא צריכה". יצאתי החוצה, הסתכלתי בשמש כך שנהיו לי נקודות
לבנות בעיניים. הלכתי לחפש את אמא, אבא והעתיד שלי.