נכתב בשיתוף עם שני ני

גם אנחנו נפלנו. רק שאצלנו זה היה אחרת, זו היתה נפילה אמיתית,
נפילה עם מחשבה, נפילה של אנשים שמשקיעים יותר מדי זמן בירידה
לעמקם של הדברים מבלי לראות את הנתונים כמו שהם, אחד על אחד,
עגומים ככל שיהיו.
זה קרה גם לנו, בלילות של אלכוהול וירח מלא, נטלנו חלק מזה
מבלי לשים לב. התעוורנו מיופי ומטוב לכאורה, שימשנו חלק בלתי
נפרד ממיקרוקוסמוס של חברה שלא שיקפה אותנו ולו לשניה. מעליבות
ושטחיות וחומרניות שרק מי שרואה דברים מנקודת מבט מסוימת יכול
להבחין בהם, מקסם שהתגלה ריקני. מהכלום הגדול.
נראה שהיינו השקט בתוך הרעש הגדול. נראה שייצגנו את החומר בתוך
הכלום המדכא.
אך זהו ייצוג שאין בו הדר ואין בו שכר, אלא רק עצב מרוקן.
הנפילה תהיה כואבת - אמרו לנו, אך בכל זאת בחרנו לבצע את
הקפיצה למטה. כמו מכורים לכאב ידענו שאין דרך חזרה, אך ביקשנו
לעצמנו שוב ושוב את ההרגשה הריקה מתוכן. את מכירת הנשמה תמורת
סכום סמלי של אושר רגעי.
והתמכרנו לזה. התמכרנו לכאב, לנפילות החוזרות ונשנות, התאהבנו
באתגר שבעניין. ביתרון שלנו על פני אותה סביבה, במחשבה שלנו
שהצליחה להתפתח ולהיות נאורה יותר אחרי כל מכה. נהפכנו
לנרקומנים של הברות, מכורים למילים גבוהות, הסתובבנו הלוך ושוב
סביב אותו יופי מהפנט וחלול כשבתוכנו ידענו שזה לא שווה אותנו,
שאנחנו כל-כך הרבה יותר.
אבל עם כל נפילה בא לקח חדש, וזה היה הרווח שלנו, נקודת האור
היחידה. בזכות אותה ההערכה העצמית הגבוהה שסיגלנו לעצמנו למדנו
להבין שיש עוד מעט תקווה. שבסופו של דבר לאותם אנשים קטנים לא
יישאר כלום מלבד חיים בתוך מסגרת מעוותת ולקויה.
לנצח נביט למטה, על אנשי התהום. למרות הנפילות הקטנות שלאחריהן
ננחת בקרבם, לעולם לא נשאר שייכים.
לעולם ניזכר בלילות מוכרים.