בערך יומיים לפני שהתחילה המלחמה, גייסו את שלום, החבר שלי,
לגולני. עדיין לא ידעו שעומדת לפרוץ מלחמה ובגלל זה אף אחד לא
עשה מזה ביג-דיל. אפילו חנה, שהייתה אמא של שלום, אמרה לו ביי
יפה, נישקה אותו פעמיים בכל צד ואמרה לו שיתקשר, אבל אם זה
אחרי אחד-עשרה בלילה, שאפילו לא יטרח. חנה הייתה מגניבה כזאת,
בסגנון של אמא של ברנדה וברנדון, שחוץ מהעובדה שהיא אמא של
ילד, היא החברה הכי טובה של כל החברים שלו.
אני הכרתי את שלום עוד מאז שהיינו קטנים. היינו חבורה כזאת של
חמישה בנים ושתי בנות. ת'אמת את שאר האנשים חוץ משלום אני לא
ממש זוכרת, אבל זה לא כ"כ משנה.
כשהמלחמה התחילה, היינו כולנו אצל חנה בבית, אכלנו ארוחת ערב.
תמיד ההורים שלנו התבכיינו שאנחנו הילדים שלה יותר משלהם, אבל
לאף אחד מאיתנו פשוט לא היה אכפת, כי חנה באמת הייתה נשמה
טובה.
פתאום נשמעה אזעקה ואמרו לרדת למקלטים וללבוש מסכות. לחנה היה
בית מהמשוכללים האלה, שהמקלט כבר נמצא בתוך הבית. זה דבר מגניב
המקלט הזה. בכל מקרה, נכנסנו כולנו לחדר, חוץ מבני, שהבטיח
לאמא שלו שאם תהיה אזעקה, הוא לא ישאיר את אחותו הקטנה לבד.
עשינו מזה שיגועים במקלט המגניב של חנה. ריכלנו על כל העולם,
שיחקנו אמת או חובה ואפילו שיחקנו את התחרות עם הצמר גפן,
שתמיד יש במסיבות של ילדים בתת-חובה.
הטלפון התחיל לצלצל בערך בחצות, וחנה הייתה בטוחה שזה שלום,
ובתור פרנציפ לא רצתה לענות. אבל אחרי רבע שעה שהצלצול עדיין
נמשך, נשבר לה כבר, והיא ענתה. זה היה רגע מוזר, כי לכולנו היה
ברור שזה חדשות רעות, אבל זה נראה לנו לא הגיוני שמשהו רע
יקרה, ושחנה כמעט תשתין מצחוק.
רק שעתיים אחרי הטלפון, כשחנה סוף סוף נרגעה, התברר לנו ששלום
מת, אבל שאי אפשר לקבל את הגופה שלו, כי הוא בתוך איזושהי ביצה
מלאה טינופת, ולאף אחד לא התחשק להוציא אותו משם. בהתחלה חשבנו
שהיא עובדת עלינו, אבל אז התברר שהיא צחקה בגלל הגז-צחוק
שהתפזר לנו בטעות בחדר.
המלחמה הייתה די קצרה-בסה"כ שבוע וחצי, וגם לא הרבה מתו, רק
שלום ועוד איזה אחד, שבכלל הסתבר שהוא התאבד כי חברה שלו זרקה
אותו. אחרי שהמלחמה נגמרה התחלנו להפחית בביקורים שלנו אצל
חנה. לא יודעת למה, זה היה לנו מוזר מדי, אבל עדיין היינו באים
אליה מדי פעם-אימא זאת אימא-לא?!
לשלום היה אח קטן בשנה וקצת, והוא היה חנון, ותמיד חנה ושלום,
וגם כל החבורה שלנו היינו יורדים עליו, וכל חודש הוא היה בורח
מהבית ואף אחד לא היה שם לב.
פגשתי אותו לפני איזה שבוע, ומה שהזמן עושה לאנשים-שיהיה לי
טוב. הוא הפך להיות מזה גזעי, אפילו נראה לי שהציעו לו
חוזה-אבל הוא סירב. שאלתי אותו מה שלום חנה וכל הח'ברה, כי מאז
שעברתי לכפר גלעדי, לא הייתי איתם בקשר. הוא אמר לי שהכל בסדר,
ששני חברים שלי התחתנו ושחנה התחילה לצאת עם מישהו שקטן ממנה
בשבע שנים. דיברנו הרבה, בערך חמש שעות. דיברנו על פעם, ועל
התקופה ששלום מת. פתאום נזכרתי שבתקופה ההיא אף פעם לא ראינו
את חנה בוכה, וככה גם כולם, ותמיד כששאלנו אותו הוא אמר שגם
הוא לא שומע או רואה אותה בוכה. אבל הפעם הוא סיפר לי שהוא
שיקר בכל הפעמים האלו-כי זה מה שחנה אמרה לו להגיד. היא לא
רצתה שנדע שהיא בכתה כל יום, כדי שלא נחשוב שהיא נהפכה להיות
נמושה, רק בגלל שהבן שלה מת.