מחבת מתכתית, עקומה, ללא ברק, וללא צורה גיאומטרית קבועה. מחבת
גדולה וישנה שבישלו בה הרבה תבשילים כפריים. יש בה הרבה כתמי
שמן שלא ירדו ברחיצותיה הרבות. ידית המחבת הייתה עשויה עץ,
וגורלה נחרץ מראש כמו ברווז שסופו הוא בתור 50 גרם כבד בגודל
לא רציונאלי, חצי אפוי, חצי מטוגן, על צלחתו של בעל דירה בעלת
שש חדרים, מרתף, ומרפסת אי שם באחד ממושבי העילית של הארץ.
הידית ההיא נשרפה ביום  אחד בשנת שבעים ושלוש בתחילת מלחמת יום
הכיפורים. אז בימים ההם בישלו הרבה כי התקופה קשה היא, לאחר
יום צום ארוך של ייסורים עצמיים ולאחר כמה ימי מלחמה ארוכים של
סבל געגועים לבני משפחה, למיטה הרכה בעלת המזרון העבה והחמים
ולשינה ארוכה שתמשך אולי עד שהמלחמה תיגמר. האנשים כולם רצו
לנוח, אך למחבת יש רק יום מנוחה אחד בשנה ואותו כבר הזכרתי,
זהו יום הכיפורים, יום הכיפורים הידוע לשמצה בקרב קהילת השפים
וכלי הבישול. ביום כיפור  כזה בשנת אלפיים ושלוש, שלושים שנה
לאחר המלחמה שהפתיעה את כולנו, חלמתי שאני כבשה קטנה,
מיניאטורית, גמדית, בגובה של מזלג קטן, ושמנמנה כמו מצקת.
חלמתי שדירתי היא צלחת גדולה ועמוקה מעט וזאב גדול כגודלו של
אדם, נמצא בדירתי, הוא נח על הספה בסלון, בעודי מקפצת בשמן יחד
עם חברות - ארבע כבשים מכווצות. אני מתגלגלת ומתהפכת מצד לצד,
פרוותי נשרפת, ועורי נצרב. אני אוהבת את זה, חם לי ונעים לי.
לאחר מספר דקות יצאתי לבד מהמחבת, ניגבתי את עצמי בעזרת מגבת
וחזרתי לצלחת. התחלתי להיות רעבה אז הכנתי במטבח המאולתר שלי
סלט כרוב במיונז.