"הים שלי הוא לנצח הים שלך",
אותה הגאות, אותו השפל-
אך משהו בחוף...
משהו שונה במרקם החול,
אותה ספינה ששטה,
אותו בוהק שמש צונח,
אך משהו זר בליבך.
כשאני עוגנת על החוף-
אתה עוזב.
כשאני בועטת-
אתה שותק.
כשאני נשברת-
אתה נופל,
מדפק, מייחל.
והדלת נטרקת
וגלינו מתנפץ.

"הים שלך תמיד יהיה הים שלי"-
חשבתי ששנינו חיים על אותו החוף-
שנינו ראינו צהוב.
אבל אתה טווית לעצמך את הדרך,
ואני- הקצף שמנסה לנוח על החול,
תמיד נסוגה לאחור,
עם כל תזוזה-
עם כל מהלך.

"הים שלי הוא עדיין הים שלך"-
אמרת-
מבט מרוחק,
ביום קיץ חמים-
כשלא הרגשת צורך להסביר.
שנינו הבטנו לאופק
שותקים.
מכווצים איברים-
אני ראיתי זריחה,
אתה הבטת לשקיעה.

על חוף הים היום יושבים אחרים-
שותקים, משולבי איברים.
מן הספינה עוגן נעקר,
אך מבין תכלת הגלים מתנוסס דגל לבן.
ואני-
כשאני מביטה אל העננים במרחק-
מאמינה ללב השקרן,
בוכה-
ומושיטה לך
יד.