חשבתי,
שבמקומות ציבוריים
אין מקומות שמורים.
האנשים שם היו נחותים.
היה אחד שמגמגם,
ואחד בעל גלימת צחנה.
ההיא עם הפיאה
ועוד זקן שלא מוציא מילה.
וכולם שם שווים
אחד לשני.
ובכל זאת בעיני נחותים.
האדם עם המבטא
והתימניה הקטנה,
ומחר בבוקר כבר לא ארגיש שונה
כשאסע שאותה ההסעה
זו תהפך לשיגרה
לא ציבורי,
לא בשבילי.
ונחותה כמו אותה תימניה,
לבושה במדים של הצבא.
יום חמישי 13/12/01
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.