כבר הרבה זמן לא באתי לבקר את סבתא. זה לא שלא רציתי, לבקר
אותה, זה פשוט אבא, הוא כבר לא כל כך נותן לי ללכת אליה.
אני לא יודע למה, אבא אומר שמאז הקיץ, סבתא כבר לא אותו דבר.
"מה זאת אומרת לא אותו דבר" שאלתי אותו,
"יואב מה אתה שואל כל כך הרבה שאלות" "שאלה אחת, אבא, שאלה
חשובה, אולי מחר נלך לבקר את סבתא"?
"אין לך שיעורים לעשות?, אל תנדנד יואב אני עייף"
אבא עונה לי ואני, אני לא יודע מה הוא כל כך מתעייף כשאני שואל
אותו על סבתא, הרי זאת סבתא שלי, ואני מתגעגע.
פעם אחת, בלילה, אחרי שכבר צחצחתי שיניים ולבשתי פיג'מה שמעתי
את אמא ואבא מדברים עליה בסלון.
הם לא ידעו שהקשבתי, וזה לא יפה להקשיב לשיחות של אחרים,
במיוחד כשהשעה כבר תשע ואני מוכרח ללכת לישון, אבל שמעתי שזה
על סבתא ונצמדתי לקיר במסדרון כדי שאמא ואבא לא ישמעו או יראו
אותי.
"הילד שואל שאלות" אמא אמרה . "נו שישאל" אבא ענה לה
"אהוד, אל תהיה ציני , הוא מתגעגע לסבתא שלו"
"המצב הולך ומחמיר" אבא המשיך כאילו שהוא לא שמע את מה שאמא
אמרה "היא לא זוכרת שום דבר, היא שכחה את האזכרה של זיו!"
הדוד זיו, היה אח של אבא, וגם הבן של סבתא. אני לא זוכר אותו
כל כך כי הייתי די קטן כשהכרתי אותו, אבל אחי רונן זוכר אותו
מצויין. זיו נהרג במלחמה. אני לא זוכר איזו, אבל אני לא שואל
כי אבא לא אוהב לדבר על זיו, זה עושה אותו עצוב.
הבית של סבתא מלא בתמונות של זיו והיא נורא מתגעגעת אליו.
המשכתי להקשיב לאבא "אני פוחד שהיא תשכח גם אותי יום אחד, אולי
גם את יואבי"..
אני חייב להגיד שלא הבנתי כלום ממה שהוא אמר ואולי גם לא רציתי
להבין, אחרי המשפט האחרון. אני יודע שסבתא אוהבת אותי הכי
בעולם ואפילו קצת יותר מרונן, כי רונן כל הזמן עם הגיטרה שלו
ולא בא לבקר את סבתא הרבה. נכנסתי למיטה וכיסיתי את עצמי עד
הצוואר. מה פתאום שסבתא תשכח אותי? כל כך כעסתי על אבא, הוא
עוד אומר שאני מדבר שטויות.
סבתא אף פעם לא תשכח אותי.

אני הכי אוהב את חנוכה, כי בחנוכה, כולנו תמיד הולכים לסבתא
ומדליקים נרות ושרים. אפילו רונן בא, עם הגיטרה שלו. אני לא
חושב שהוא בא בגלל הנרות או השירים, אני חושב שהוא פשוט לא
רוצה לפספס את הלביבות. הלביבות של סבתא הן הכי טעימות שיש.
היא מכינה כל כך הרבה ואני תמיד שואל אותה אם לא נמאס לה, ככה
לגרד תפוחי אדמה. "בשבילך" סבתא אומרת,"אני אגרד תפוחי אדמה כל
השנה".
חיכיתי שחנוכה יבוא כבר, כי אז בטוח נלך לסבתא, הפעם לא יהיו
לאבא תירוצים.
כשחנוכה הגיע, ולא הלכנו לסבתא כבר ממש התחלתי להתרגז. שמעתי
את אבא מקשקש הרבה פעמים על זה שסבתא צריכה ללכת למקום אחד
ששמה יטפלו בה. אני כועס על אבא, לא מספיק שהוא אומר שסבתא
תשכח אותי, עכשיו הוא גם רוצה לקחת אותה ממני. גם כן אבא
מוזר.
התקשרתי לסבתא בעצמי. מותר הרי להגיד חג שמח, אני לא צריך רשות
מאבא בשביל זה.
"יואבינקה" היא שמחה לשמוע את קולי "סבתא התקשרתי לשאול מה
שלומך וגם רציתי להגיד חג שמח ו..."
"חג שמח יואבינקה" סבתא התרגשה,"אני בסדר, אולי תבוא לבקר אותי
מחר? הרבה זמן לא באת, סבתא תכין לך לביבות"...
ידעתי שאבא נורא יכעס , הוא לא מרשה לבקר את סבתא בזמן האחרון.
"אני אבוא סבתא, מחר בצהריים"
"להתראות" סבתא אמרה וניתקה. כשסיפרתי לאבא הוא השתולל. אבל
אמרתי לו שכבר הבטחתי לסבתא ושהיא תכין לביבות ושאין לי שעורים
לעשות. אז הוא הסכים לקחת אותי.למחרת נסענו, אבל בלי אמא
ורונן. אפילו לא שאלתי למה, גם ככה אבא עצבני. אבא דיבר כל
הדרך ,שזה לא בסדר, ולא הייתי צריך להתקשר לסבתא בלי להגיד לו.
וגם חזר אלף פעם, שזה רק ביקור קצר ולא נשאר הרבה. אחרי שאבא
החנה את האוטו פתחתי את הדלת ורצתי למעלה. סבתא גרה בקומה
ראשונה, ולא הייתה לי בעיה לטוס מהר במדרגות. כל כך רציתי כבר
לראות אותה. לקח לסבתא זמן לפתוח את הדלת אחרי שצילצלתי. היא
גם לא שאלה מי זה, ישר פתחה, בטח ידעה שזה אני. אבל כשהיא
פתחה, היא לא נראתה שמחה לראות אותי בכלל "מה אתה עושה כאן
ילד" היא אמרה לי, כל כך לא כמו סבתא. היא בטח צוחקת איתי ,
"סבתא חג שמח! הבאתי את הסביבון שלי סבתא! " רצתי לחבק אותה,
אבל היא נשארה לעמוד ככה, ולא חייכה אפילו. היא לא חיבקה אותי.
"ילד לך הבייתה"
"מה קרה לך סבתא? זה אני, זה יואב!" שמתי לב שאבא עומד קצת
מאחורי, ליד המדרגות. הוא לא אמר כלום. כאילו שכבר ציפה לזה.
"תיקח את הילד מכאן אדון, זה לא מגרש משחקים" סבתא אמרה וטרקה
את הדלת. הסתכלתי על אבא והיו לי המון דמעות בעיניים, למרות
שאני שונא לבכות, זה בשביל ילדים קטנים ואני כבר גדול, אבל
הדמעות, לא יכולתי להחזיק אותן. אבא אמר שנחזור הבייתה. בכיתי
כל הדרך.
אבא צדק,סבתא שכחה אותי, איזה מן סבתא זאת ששוכחת את הנכד
שלה?! אבא אמר, שזה לא בגלל שסבתא לא אוהבת אותי, שזה בגלל
שהיא חולה, וכבר זקנה. ושזה היה רעיון רע לבקר אותה גם ככה.
אבא בטח סתם שמח שהוא צדק. לא רציתי להקשיב לו.

אני חושב שעברו שבועיים מאז חנוכה, וסבתא לא יוצאת לי מהראש.
אני כל הזמן חושב על איך שהיא שכחה אותי ואת חנוכה, ואת
הלביבות.
אבל רציתי ללכת אליה שוב. רק עוד פעם אחת. רציתי לבדוק אם היא
באמת שכחה אותי לתמיד. וגם אם כן, אסור שסבתא תשכח, אסור לי
לתת לה לשכוח.
אני חייב להזכיר לה אותי, את אבא. רק שהיא לא תשכח.
החלטתי ללכת שוב, בלי אבא. זה לא כל כך רחוק ואבא סתם נסחב עם
האוטו תמיד, כי הוא עצלן. ברגע ששמעתי את הפעמון רצתי
החוצה,ככה, בלי להגיד שלום לאף אחד. גם לא צלצלתי להודי לאמא,
זה לא יקח הרבה זמן והיא גם ככה תשאל יותר מידי שאלות. המשכתי
לרוץ, בדרך אל סבתא. אני חייב להגיע מהר, שהיא לא תשכח עוד
יותר.
ככל שהתקרבתי אל הרחוב של סבתא, היה ריח חזק של עשן. ריח מחניק
ומגעיל, כמו במדורות של ל"ג בעומר, ובסגריות המסריחות של אבא.
המון אנשים , תושבי הרחוב, עמדו מסביב לבית של סבתא, הוא בער
באש. "שריפה, שריפה!!" צעקו אנשים מכל עבר. היו שם גם כבאים עם
מעילים צהובים ואוטו כזה אדום, שניסו לכבות את השריפה עם
צינורות גדולים. שכן עצבני אחד עזר לפנות את האנשים "תרגעו
ותזוזו אתם מפריעים לכבאים, נו תזוזו!" רציתי לשאול אותו אם
הכל בסדר ואם קרה משהו לסבתא. הוא פנה אליי "ילד זוז מהר שלא
תשאוף עשן, זה מסוכן, לך הבייתה"
כל כך הרבה שאלות היו לי, אבל ראיתי שהוא עצבני וממהר שאלתי רק
"מה קרה כאן"?
הוא נאנח "גם כן, זקנה משוגעת אחת, השאירה את הגז דולק. בגללה
כל הבלאגן. היא בלבלה את המוח שהיא לא תכבה את הגז, כדי
שהלביבות  שהיא בשלה ישארו חמות, עד שהנכד שלה  יגיע, כי הוא
צריך לבוא היום לכבוד חנוכה. אני לא מבין למה לא מאשפזים את
האנשים האלה?"