אומרים שהכי קל לדבר עם מישהו שלא מכירים. אז אני מנסה. אני
כבר לא יודע מה לעשות אז אני כותב לכם. תעזרו לי, אני זקוק
לעזרה.

כבר כמה חודשים שאני לא יודע לענות לשאלה פשוטה כמו מה שלומך.
רק לפני כמה חודשים פקחתי את העיניים לראשונה. נשארתי לבד. אין
לי עם מי לדבר ויש לי כל כך הרבה חרא להוציא...

אני מרגיש מיותר. אם אני אחליט לבלוע כדורים יום אחד, אף אחד
לא ירגיש חוץ מהמוכרת בקיוסק של בית ספר. החברים התרחקו, אנשים
מטומטמים ואני כותב למחשב.

אנחנו חיים בעולם מזוייף. לכל אחד שכבות עבות של איפור מכסות
את הפרצוף. אנחנו משתדלים להסתיר את עצמנו. אנחנו שונאים את
עצמנו, שונאים את המשפחות שחנו, את החברים שלנו. אנשים חיים
בסרטים וחלק גם בטלנובלות.

כולנו חיים עם האיפור. לפני כמה חודשים נמרח לי האיפור. ראיתי
את העור שלי, אותי. כשאני כותב אני מוריד איפור. אני רוצה
לפתוח עם עצמי דף חדש.

בא לי לברוח. להתחיל מהתחלה במקום אחר. בלי איפור ובלי בועה.
אולי אני רוצה להיות בלתי נראה. אין לי כח לאנשים. מבחוץ הכל
נראה בסדר ואפילו מצויין אבל מבפנים כואב לי. אף אחד לא יודע
מה קורה בפנים.