כשאני כותב, אני לא חושב על מה לכתוב. פשוט אני זורם עם זה.
אני אפילו לא מתקן את מה שאני כותב, אלא משאיר את זה בגריסה
הראשונית שלו. הרי מה, אני כמו הסופרים המזוייפים האלה,
שאומרים לך, "הסיפורים שלי זה כמו הילדים שלי"! ועושים להם מלא
שינויים עד שהם מרוצים מהתוצאה הסופית.
הרי מה, אם סיפור הוא כמו ילד, למה שתכפה עליו ניתוח
פלסטי?!?!?
תקבל את מה שנולד לך. בושה.
נכון, כולנו היינו רוצים ילדים יפים וחכמים שיהיה אפשר להתגאות
בהם אצל השכנים, אבל זה מה שהטבע נתן לנו וזה מה שצריך לקבל.
הבעיה שלי היא, שלפעמים אין לי סוף. אני מתחיל לכתוב וברוב
הפעמים אני מסיים באיזו שורה או משפט מצחיקים, מענינים, או סתם
בעלי מוסר השכל כל שהוא. אבל יש פעמים מועטות, שאני כותב
ונתקע. לא יודע איך לאכול את העוגה שבישלתי. סליחה, את הדיסה
שאפיתי. (הנה, אתם רואים? לא תיקנתי את עצמי הפעם).
אז שלשום חשבתי על זה. חשבתי חשבתי וחשבתי ואז מצאתי את
הפתרון.
בפעם הבאה שאני אכתוב ואז אנסה להגיע לסוף, פשוט אני