לפני כמה שנים היה לי שכן, קראו לו יוסף, פנסיונר נחמד בן 63
בערך, כל יום בשש בערב בערך היינו יושבים במרפסת אצלו על איזה
כוס קפה, מדברים איזה שעה שעתיים וחוזרים כל אחד לענייניו.
האמת, ממש אהבתי אותו, הוא היה נעים כזה, היה ממש כיף איתו,
בנאדם בלי חוכמות, ישר ופשוט.
אבל ליוסף הייתה בעיה, הוא היה קצת חולה, אבל לא בשפעת, מן
בעיה כזאת בראש, בקיצור יוסף היה קצת קוקו, מן פליט אברבנאל
שכזה, כל החיים שלו הוא לקח תרופות, פעם אחת בשעותיו היותר
שפויות כשישבנו לנו כמידי יום הוא סיפר לי איך הוא נהפך לכזה,
הוא אמר לי שבמלחמה הוא היה ילד קטן, לא הבין מה מתרחש סביבו,
חשב שכולם משחקים במן משחק מטורף כזה, אבל ככל שהזמן עבר הוא
הבין שלא משחקים כאן, הוא ניסה לברוח יחד עם אביו אבל אביו
שהיה כבר די מבוגר נשבר בדרך, לא הצליח לשרוד והוא, ילד קטן
שלא מבין שום דבר,  היה חייב להמשיך לברוח, ככה זה היה, ילד
קטן שהעולם נגדו, הוא ראה מרחוק איך החלאות האלו נותנים לכלבים
שלהם לאכול את אבא שלו.
יוסף באותו הרגע התחיל להתחרפן שוב, התחיל לגמגם ולבכות ולצחוק
ולצעוק והכל ביחד, באותה שניה, ככה זה, אני כבר רגיל להתקפים
שלו, אני כבר לא מתרגש, המשכתי לשבת על הכורסא הנוחה בחוץ,
לוגם מספר פעמים מהספל באדישות ומסתכל במבט חלול לתוך עיניו של
יוסף שהתחיל להתעוות, ראיתי שיוסף לאט לאט נרגע, אמרתי לו
לשתות קצת, שירגיש יותר טוב, אחרי 10 דקות בערך יוסף באמת חזר
להיות שפוי, ניצלתי את ההזמנות וביקשתי ממנו שימשיך, בכל זאת
תמיד הוא היה מסתורי כזה, סוף סוף הייתה לי הזדמנות לדעת מי
האיש שיושב מולי.
יוסף השתעל במעין רשמיות, והמשיך, ריכזתי את מלוא תשומת הלב
שלי בסיפור, הוא סיפר לי שאחרי שהגיע ארצה והצליח להקים משפחה
פחות או יותר נורמלית, המראות חזרו אליו, הכל חזר כמו בומרנג,
הוא התחיל לחשוב שוב כמו ילד, ממש כמו אז, הוא התחיל לחיות
חיים כפולים, מידי פעם הוא היוסף של היום- בן ה63, פנסיונר ,
ולפעמים הוא גם יוסף של פעם- הילד הקטן שרואה שוב איך הכלבים
נוגסים באביו.
יוסף פרץ בבכי, שהפך לצחוק, שהתגלגל לצעקות אימים, אומנם הכרתי
את הקטעים האלה אצלו אבל הפעם זה היה כבר בלתי נשלט, הוא פשוט
הפך שוב ל"יוסף הילד", די נבהלתי, הוא ראה את זה ואמר לי:
"אבא, בוא נצא לגן הציבורי, אני רוצה לשחק איתך בכדור! בבקשה
בבקשה אבא". החלטתי שאני חייב ללכת איתו, אני לא יודע מה דחף
אותי לזה אבל אמרתי לו "יוסף, בוא הולכים, תביא את הכדור אני
מחכה".
כשהגעתי לפארק כשאני הולך יד ביד עם שכן בן 63 שחושב שהוא בן
10 בערך ועוד שאני אבא שלו, הוא התחיל לבעוט בכדור ולרוץ
אחריו, ופתאום פשוט משום מקום הופיע רועה גרמני ענק, מפחיד, עם
רצח בעיניים, לא פחות ולא יותר והחל לרחרח את יוסף, רצתי לעבר
יוסף המפוחד, ובעודי רץ אליו, מנחש כבר מה עומד לקרות אם לא
אגיע בזמן, הכלב התנפל על יוסף ופשוט קרע את איבריו. ניסיתי
להניע את הכלב, לזרוק עליו דברים, לדפוק לו מכות, אבל שום דבר
לא עזר, הכלב פשוט רצח את יוסף.
לבסוף יוסף מת, הייתי בהלוויה שלו, היו אולי 3 וחצי איש, לא
יותר, ככה זה כשאתה ניצול שואה, אין לך כמעט אף אחד .