הגעתי כי הייתי מיואש. מרגיש שענן שחור מרחף מעליי, אני רץ ולא
מצליח לברוח. הפסיכולוגית שלי כבר לא מקשיבה לי. שלחו אותי
אליה כשחשבו שמצב שלי מחמיר. המצב שלי תמיד היה אותו הדבר מאז
שהלכת.  סרבתי לשחק את הגבר בעל שריון הברזל. יש לי רגשות שאני
לא יכול להדחיק. קוראים לה שירה, בת שלושים ורווקה. בעלת שיער
אדום מתולתל, עיניים חומות וקצת נמשים על האף. היא מסתכלת עלי
במבט שכמעט משכנע אותי לספר לה מה באמת קורה אצלי בפנים ואלו
תוכניות רצות לי בראש. אבל אני לא מסוגל, חלק ממני התפורר חלק
שאי אפשר להציל, חלק שמת. שבוע אחרי, הסתגרתי בחדר כמה ימים.
רציתי להיות לבד להסתכל על הטלפון, לחכות שיצלצל ולשמוע את
הקול שלך שיגיד לי שזה לא קורה. רציתי להאמין שאת בסדר. ישבתי
שעות על המיטה בלי לזוז בתוך חדר נעול. כעסתי על כל העולם ולא
הפסקתי למלמל בשקט "למה?". אני לא זוכר מי הם היו אבל הדפיקות
שלהם על הדלת והתחנונים לא הפסיקו. "אבי צא משם בבקשה, אתה לא
צריך לעבור את זה לבד." אפילו קספר שכב כל הלילה בפתח הדלת
ויבב. בשלוש לפנות בוקר כשכולם כבר נרדמו הכנסתי אותו. לא
הייתי מעוניין לראות אף אחד, אבל הוא רק כלב קטן ולא אשם במה
שקרה לך. הראתי לו תמונות שלך אפילו את זו מגיל חמש כשאת
התחפשת לנסיכה ואני עומד לצידך מחופש לאינדיאני. סיפרתי לו
שהיה לך חיוך מהאגדות בדיוק כמו בתמונה. תמיד היית מאושרת שום
דבר לא שבר אותך. אני מאמין שעכשיו את שם למעלה עצובה טיפה.
כתבתי כמה שירים וגם סיפור אחד, אומרים שמתי שכואב זה יוצא
בקלות. רציתי לכתוב גם עלייך אחד אבל זה לא יצא החוצה ובינתיים
כדורי הנייר מילאו את הפח. שום דבר לא השתווה ליופי שלך או
לכאב שלי. המילים נתקעו כשנזכרתי בעינייך השחורות. תמיד אזכור
את העיניים שלך. כל בוקר אני רואה אותן כשאני רוחץ פנים ומביט
במראה. בכל פעם מתחשק לי לשבור אותה. אני שומר על אוסף הדובים
שלך כמו שהבטחתי. הוא מסודר על מספר מדפים מעץ בחדר שלי. אכלס,
הדובי הלבן זכה למקום מיוחד ליד ליסה בובת הסמרטוטים. כשעצוב
אני מחבק אותו מצמיד את האף, מנסה להיזכר בריח שלך אבל הוא כבר
נעלם.
קר כאן פתאום, עוד מעט שישה חורפים יחלפו בלעדייך. רק באזכרות
הייתי בא. תסלחי לי, אבל הייתי שבור, אני עדיין. אתמול בלילה
כשליטפתי את שיערך בחלום לחשתי לך באוזן שאני מתגעגע. שאלתי
איך את מרגישה אמרת שאני חסר לך ועמדו בעינייך דמעות. משטתח על
הקבר שלך מנשק את האבן הקרה נשיקה ארוכה. שולף את האקדח מכוון
לרכה, אומר "אל תהיי עצובה, אני בא" ויורה.