אני כועס, לא יודע למה,
לא אכפת לי איך וכמה.
עזבתי את הבית שלך בעצבים,
ואת לא יודעת איך בכיתי מבפנים.
נמאס לי כבר שוב להעמיד פנים,
להיות איתך למעלה בעננים,
ואז לחזור לעולם המציאות,
להסתכל עליו ואז למות.
חיילים נהרגים, ילדים נאנסים,
ובסוף אנחנו אלה שמשלמים.
אחד גנב, השני נרצח,
איזה עולם אכזר כל-כך.
כבר לא כיף לפתוח עיתון,
ולראות שמיקרונזיה ואיי מרשל
עדיין תומכים במדינת ישראל.
וכאן בתוכנו יושבים גנבים,
שלא מאמינים במדינה אלא באלוהים.
הם לוקחים לי את הכסף ואת עתיד המדינה,
והם רוצים שנאמין באמונה שלמה.
כמובן שרק הגברים, כי שם נשים לא נחשבות,
איך הם חיים שם בלי בנות?
אז הכי טוב, זה לחזור אליך,
לפתוח את דלת הבית ולראות את פנייך.
אז תסלחי לי בבקשה אהובתי,
את יודעת שיש לך אותי.