אני אוהב לדבר עם אלוהים. אני לא מדבר איתו כל יום, רק מתי
שאני מרגיש צורך לדבר עם מישהו שמבין אותי, מישהו שיכול לעזור,
או מתי שאני צריך להאשים מישהו, למצוא כבשה שחורה, אתם
יודעים.
זה קורה בדרך כלל בלילה. אני שוכב לי על המיטה, וקודם כל בודק
האם הוא בכלל שם. אני תמיד יודע כשהוא שם, מסתכל עלי. אני יודע
את זה כי ברגע שהוא שם, אני מתחיל לחשוב עליו. ואז אני שואל
אותו "אלוהים, אתה שם?", והוא עונה לי שכן. אני לא שומע את
התשובה, אני גם לא מרגיש אותה, אני פשוט יודע שהוא "אמר" שהוא
שם.
ואז אני שואל אותו, את אלוהים: "תגיד, מה פשר הדבר?", והוא
שותק. הוא נותן לי לענות על השאלות שלי לבד. שאלתי אותו פעם
מדוע הוא לא עונה על השאלות שלי, אבל הוא שתק, והחלטתי שכנראה
זה בשביל שאני אחכים.
אני לא הולך לבתי כנסת. אני מאוד מעריך את האנשים שכן הולכים
כי לי זה קשה. אני מתקשה לקרוא שורות שמישהו אחר כתב ולהקדיש
את זה לאלוהים, זה יהיה לא הוגן מצידי. הוא כנראה יושב שם
למעלה, וכל בוקר שומע שחרית שכמה מליוני אנשים מקריאים לו בו
זמנית, כל ערב הוא נאלץ לסבול ערבית, חנוכה, ראש השנה, שבועות,
אותו דבר, אותו דבר, אותו דבר. זה בטח נורא בשבילו, והוא מרגיש
נורא בודד, אז אני מדבר איתו בלשון חופשית, יום יומית, כדי שלא
ישתעמם.
רק ביום כיפור לא משעמם לו. כל האנשים פתאום נזכרים שצריך לבקש
סליחה. כל אחד מבקש סליחה בדרך שנוח לו, אין מתכונת לבקשת
סליחה. ביום כיפור אלוהים בטח עושה כיף חיים. חבל שאנשים לא
מדברים איתו רגיל, בגובה העיניים, בחיי היום יום. אולי הוא גם
היה מקשיב להם אז.
פעם אחת ביקשתי מאלוהים שלוש משאלות. הראשונה הייתה שיחזיר לי
את ראייתי למיטבה, כי אני הרסתי אותה ברוב טיפשותי. המשאלה
השניה הייתה לרדת במשקל, לא הרבה, ממש קצת. המשאלה השלישית
הייתה שהיא תאהב אותי.
היום אני הולך עם משקפיים, עדיין רוצה להוריד כמה קילוגרמים,
והיא לא מדברת איתי כבר שנתיים.
אני מפחד שהעלבתי את אלוהים. אני מפחד שהוא חושב שאני משווה
אותו לדג זהב, עם המשאלות האלה.

אני אוהב לדבר עם אלוהים. חבל רק שהוא לא אוהב לדבר איתי.