ואני יושבת כעת מול מסך ריק של המחשב שלי, "מייקרוסופט וורד"
מול העיניים, מסמך מספר 1. רוצה להגיד לך משהו. לכתוב לך איזה
מכתב עם הסברים, ועם פירוט על כמה שאני יודעת שכנראה כואב לך
עכשיו, כמה ששורף לך בפנים כל פעם שאתה רואה אותי. אני רוצה
שנשאר, אם לא מיודדים, אז ביחסים טובים. ושלא יהיה מוזר. הו,
בשם השמיים וכל הרוחות, רק שלא יהיה מוזר בינינו. כמה שאני
שונאת להיות ליד אנשים שפעם היה לי אתם קשר ונגמר, ובכך הכל
הפך לכמה מלמולים של - "היי", ו- "מה נשמע" כל פעם שרואים אחד
את השני, בקושי מסתכלים אחד על רעהו - ואז ממשיכים ללכת, כאילו
כלום לא היה. מצב מוזר, מעיק שכזה.
ואני כל כך לא רוצה שזה יקרה אתך.
זה יהיה נורא ואיום לאבד חבר שכזה, נשמה טובה שכזו. כי
כשמטפסים על ההרים הגבוהים של החיים, ומוצאים פרח נדיר שכמותך,
בתנאים שבהם קשה לפרחים לפרוח...לא הייתי רוצה לאבד את הפרח
הזה. אין כאלה הרבה בכלל, ועייפתי מלטפס. עייפתי מלחפש. אני לא
רוצה שיהיה מוזר בינינו, אף פעם. אני גם רוצה את היכולת לומר
לך את זה. להסביר לך. אתה יותר מידי טוב בשבילי. לא מגיע לי
פרח נדיר - אבל עכשיו כשמצאתי אחד, אני אנוכית מידי מכדי לתת
לו לחמוק לחלוטין מבין אצבעותיי - ולראות אותך ממרחק שכזה, זה
קשה לי. מאוד קשה. רוצה להסביר לך את כל הדברים האלו. רוצה
לדבר אתך כמו פעם, ולא מרחוק. לא רוצה שיכאב לך. רוצה שתדע.
אבל אין לי איך לספר לך. אז אני יושבת כעת מול מסך ריק של
המחשב שלי, "מייקרוסופט וורד" מול העיניים, מסמך מספר 1. רוצה
להגיד לך משהו, ולא מסוגלת.