[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקה גיל
/
כולם יודעים למה

פרק ראשון:

בהיתי בתקרה. בכל כוחי ניסיתי למצוא משהו מעניין שאפשר להתבונן
בו, אבל העוזרת הייתה פה אתמול, ולא היה אפילו קור עכביש אחד
לרפואה. הייתי שרועה על הספה האדומה החדשה שלי, שעמדה כמעט
במרכז הסלון. האמת היא, שבדירה שלנו לא ממש היה סלון, והספה
שימשה כמחיצה מפרידה. התמתחתי קלות, הפניתי את ראשי לשמאל,
והתחלתי לבהות בדלת. התרכזתי הכי הרבה שאני יכולה וניסיתי לשדר
למירב שאני ממש צריכה אותה, ושתגיע. זה לא עבד. ניסיתי את אותו
התרגיל, אבל הפעם התרכזתי בשליח פיצה, אם אפשר חתיך, ושיביא
איתו פיצה עם אננס ואנשובי. אני יודעת שחוץ ממני אף אחד בעולם
לא אוכל את זה, מה שדי הפך את הסיכויים ששליח כלשהו הנושא פיצה
כזו יתבלבל ויגיע אלי לאפס מוחלט, אבל בין כה וכה הכוחות
המיסטיים שלי לא היו היום במיטבם.
כשהבנתי שמצדי השמאלי לא תבוא הישועה, הפניתי את הראש לצד
ימין. על שולחן הסלון שהיה לידי עמד בקבוק וודקה אבסולוט גמור,
עם כוס של שוט לידו. "אוף. נגמר לי הוודקה." חשבתי לעצמי
בדיכאון, כשלפתע הבחנתי שיש אולי עוד שוט אחד בבקבוק. בדיוק
התכוננתי למזוג לעצמי את השוט האחרון של ההרס העצמי, כשהטלפון
צילצל. הדיכאון הכי גדול בלהיות בן אדם צבעוני וססגוני, כמוני,
הוא שלמשל אני לא יכולה להרשות לעצמי סתם איזה טלפון פשוט
ומשעמם כמו של כולם. לא לא! אני קניתי לי בלונדון מכשיר טלפון
שקוף, שכשהוא מצלצל, נוסף לרעש החזק והמעצבן שהוא משמיע,
מתחילות לזהור בתוכו כל מיני נורות צבעוניות. ממש כריסמס אצלי,
כל פעם שמישהו מחליט שבא לו לדבר.
עניתי. זו הייתה מירב. או שבאופן מפתיע, התרגיל בטלפתיה
למדוכאים מתחילים עבד, או שהיא פשוט הרגישה בבקבוק הוודקה
הגדול שלה, שרוקנתי תוך פחות מחצי שעה. ביננו? הייתי הולכת על
אופציה 2.
"תיתי, מה שלומך מתוקה שלי? כבר קמת, או שהערתי אותך?" היא
שאלה אותי, בגוון קול מודאג למדי.
"קמתי, בטח קמתי. מה, לא שומעים?"
"שקמת? איך אפשר לשמוע אם מישהו קם או לא?" היא שאלה, לא ממש
יורדת לסוף דעתי.
"שומעים. מי שהרגע קם, נשמע הפוך כזה. לעומת זאת, מי שקם מזמן,
יש לו אנרגיות."
"אז אני מבינה שקמת מזמן, כי כמו שזה נשמע, יש לך הרבה
אנרגיות, בלי עין הרע."
"בטח אנרגיות. הרגע גמרתי לשטוף את הסלון בפעם הרביעית, ולהכין
שלושה סירי קוסקוס לשבת. ולמה את אומרת 'בלי עין הרע'? אני
צריכה הרבה עין הרע. יש לי למי לשלוח."
"איך שולחים עין הרע, לכל הרוחות?"
"לא לכל הרוחות. רק לרוח אחת, ספציפית."
"הבנתי אותך. יש לה שם, לרוח הזאת?" היה צל של חיוך, והוא עבר
בבירור דרך השפופרת.
"בטח, שם ושם משפחה. בת זונה, קוראים לה."
"חשבתי שזה רק השם הפרטי, לא אמרת שיש גם שם משפחה?"
"נו, אם את מתעקשת, אז השם המלא הוא בת זונה בלונדינית שקראה
לעצמה החברה הכי טובה שלי ועכשיו עומדת להתחתן עם החבר שלי.
לשעבר."
"אה, בת זונה הזאת, את מתכוונת."
"כן. בת זונה הזאת."
היא שתקה רגע, חוככת בדעתה אם להגיד את מה שישב לה על הלב, ולא
מצליחה להחליט. החלטתי לעזור לה. "מירבי, מה שזה לא יהיה,
תשפכי."
"היא התקשרה עכשיו, להזמין אותי לחינה." אמרה, לבסוף.
"נפלא, מצוין. מתי הולכים?" שאלתי.
"תיתי," הקול שלה ירד בשתי אוקטבות, "למה את עושה את זה? את
יודעת שאת חברה שלי ושאני בחיים לא אלך."
"גם היא חברה שלך." הזכרתי לה. "אפילו יותר ממזמן."
"אז? חברות לא עושות דברים כאלה. לא החברות שלי, לפחות."
"לא, שאני אבין, את מנסה לרמוז לי שיהודה השמנמוך מחץ לתחום
בשבילי? איך, איך אני אעמוד בתנאים כאלה? קשה החברות אתך,
מירבי."
"מאוד משעשע." היא פסקה. "גם ההלצה החביבה על חשבוני וגם
הניסיון להציג לי כאילו את בסדר."
"מה הלצה, מה? מה זו המלה הזו בכלל, בדקת במילון שהיא באמת
קיימת? חוץ מזה, בטח שאנחנו הולכות לחינה של שרון. אפילו יש לי
תוכנית..." בשוונג של הדיבור, היא עצרה אותי, בסמכותיות של
מלכה.
"יפעתי, תפסיקי ומייד!" שמעתי רחש של דברים מוזזים על שולחן
ונדחפים לתוך תיק צד (גוצ'י, כמובן!) ואז את החברה הכי טובה
שלי בעולם, צועקת לבוס שלה "ערן, אני הלכתי היום מוקדם. יש לי
משבר משפחתי".
שניה אחר כך, היא הודיעה לי שהיא בדרך, וחסר לי אם גמרתי לה
הוודקה.
מכיוון שהבית שלנו ממוקם לו בנוחיות במרכז תל אביב ולמרות
שתיאורטית, גם המשרד של מירב נחשב למיקום מרכזי, בכל זאת, יש
הרבה "מרכז תל אביב" בתל אביב ויותר מזה, יש שם גם המון פקקים.
במיוחד בשעות כאלה.בצורה כזו, המרחק בין השניים, שבקו אווירי
או בתיאוריה אופטימית במיוחד, הוא עשרים דקות, ידעתי שיגזול
ממירב לפחות ארבעים. יש לי זמן. התחלתי להריץ לי בראש ערימת
התלבטויות פנימיות, דוסון קריק סטייל, אם כדאי לי קודם לשטוף
מעלי את השכרות ולהתקלח, או שאולי להיפטר קודם מעדויות מרשיעות
( בקבוקי וודקה ריקים, לא שלי, כמובן ) ובעיקר בגלל השכרות,
לקח לי יותר זמן לחשוב. אפילו עוד לא הצלחתי לגבש את הטיעון
הראשון, בעד או נגד ( בעיקר כי לא ידעתי מאיזה רעיון להתחיל )
כשהדלת נפתחה בסערה ומירב צעדה פנימה בדרמטיות ועטפה אותי
בחיבוק דוב.
"איך הגעת כל כך מהר?" התפלאתי ופזלתי סימולטנית על השעון
הגדול, לוודא שלא השתגעתי וזה אכן היה מהר ואל הבקבוק הריק
שעמד על השולחן, מקווה שהיא לא תשים לב.
"ליאור הקפיץ אותי על הטוסטוס. אמרתי לו שזה נורא חשוב" היא
אמרה, ודבר לא נעלם מעיניה הכחולות.  ליאור הוא תיכוניסט חביב
שגר בקומה השלישית בבניין בו ממוקם המשרד שמירב עובדת בו. הוא
מאוהב בה לגמרי, כנגד כל הסיכויים, ועכשיו, בעיצומו של החופש,
תמיד הוא מוצא סיבות להסתובב ליד המשרד.
"מתי באמת, תפסיקי להשלות את הילדון האומלל?" שאלתי תוך כדי
קינוח מאסיבי של האף "את לא יודעת שאהבה זה לא משחק?!" נשכבתי
על הספה בדרמטיות. שלא תגידו שאני לא יודעת לשנות נושא...
"די, די, תיתי!" היא ליטפה לי את התלתלים. "בואי, נתלבש יפה
ונלך לס"ד בשינקין".
שאני אגיד לא לשינקין?!
חזרנו לדירה עמוסות בכל טוב. אני קניתי משקפי שמש חדשים
ואופנתיים של גוטייה, שמלה הורסת מקוקאי ותיק של ניין ווסט.
אבל גולת הכותרת, ללא צל של ספק, היו הנעליים המדהימות
מעמנואל! 600 ש"ח אחרי הנחה!! רק הנתון הזה לבדו, יכול לשמח
לבב כל אישה.
האמת היא, שעוד לפני שחזרנו הביתה, ישבנו לנו בסוס עץ, ושזפנו
את עינינו בעוברים ושווים. לא, לא מדובר בשגיאת כתיב, כי אם
בטעות פרוידיאנית טיפוסית. רוב אלו שעוברים בשינקין, הם בהחלט
שווים.
ויכוח לא קטן התחולל ביני לבין מירבי, בנוגע לשווים של שינקין.
היא, כמו בהמה מצויה, ישבה והזילה ריר על כל אחד שעבר. "תסתכלי
מסביבך! תראי איזה יופי!" היא קראה נרעשת.
"את לא מבינה!" אמרתי לה "לנו, בנות ישראל, יש בעיה גדולה, בכל
מה שקשור לבולבולונים".
"מה זאת אומרת?" היא שאלה.
"זאת אומרת, שיש ממש מעט בחורים שווים במדינה הזו, ואני
מתכוונת לשווים במלוא מובן המילה, לא שווים חלקית. ומה שקורה,
כתוצאה מכך, זה שהם א. מודעים לעצמם יותר מדי, שזה טרן אוף
כשלעצמו, והדבר השני הוא,  שב. הם יוצאים רק עם הכי כוסיות
שיש, מה שמשאיר את היפות ה"פושטיות" אלה שהן לא בלונדיניות
גבוהות ורזות עם חזה גדול וטליה של צרעה אנורקטית, במחסור
ענק!"
"או קי..." היא הנהנה בראש וארשת של או-קי-אני-מבינה-שיש
על-מה-לפתח-דיון על פניה, "תמשיכי, אני מקשיבה!"
"זהו, סיימתי!"
"אז איפה זה מכניס אותנו לבעיה? אותך ואותי, אני מתכוונת.."
"הלו? שאני אזכיר לך את שרון, או שאת זוכרת לבד את הסיבה לכל
מסע הקניות הזה?"
"אה." היא אמרה.

שרון. שרון הבלונדינית, הגבוהה, עם החזה הגדול. שרון, שכל מה
שהיא רצתה אי פעם היא השיגה, וחייבים להודות על האמת, שלא רק
המראה שלה עזר. איך שהיא נראית, זה רק הדובדבן על קצפת
השנינות, החוכמה והרהיטות שלה.
איזה חברות טובות היינו, שלושתנו!
היינו ביחד מאז בית הספר היסודי, השלישיה הסודית, שלוש
המקובלות... האמת היא, ששרון ומירב תמיד היו הילדות היפות של
השכבה וחברות טובות. שתי בובות בלונדיניות כחולות עיניים
מהצפון הכי נכון של תל אביב. אני הגעתי בשנה השלישית, קצת אחרי
תחילת כיתה ג, אחרי שאמא ואבא התגרשו ואמא אייל ואני עברנו לתל
אביב, עם שתי צמות חומות וגשר על השיניים. אני לא יודעת איך
ולמה, אבל מצאתי חן בעיני שרון, שהחליטה לצרף אותי לחבורה,
והכירה לי את מירב. מאז היינו בלתי נפרדות. את התיכון עברה
החברות שלנו בלי פגע, וכך גם את הצבא. שום דבר לא עמד בדרכה של
החברות האמיצה הזו, עד גולן.  את גולן הכרתי ממש בסוף השרות
הצבאי, בצורה מקרית מאוד. הוא היה זר וכהה ומסתורי. איך אפשר
שלא ליפול ברשת? התחלנו לצאת בצורה רצינית, ולפני שנה גם עמדנו
להתחתן, אבל אז, פתאום, אאוט אוף דה כלום, הוא פתאום עזב אותי
והחליט שהוא מתחתן עם שרון. הכאב היה גדול וכבד מנשוא ותאמינו
או לא, לגולן היה חלק קטן יותר בעניין. חבר בא וחבר הולך, אבל
חברה טובה, לעולם נשארת. או שלא. פשוט לא יכולתי להאמין ששרון,
חברתי הטובה, תבגוד בי ככה.
גם מירב לא האמינה לזה, ולמזלי הטוב, היא בחרה להישאר לצדי,
דורסת בדרך חברות של כמעט עשרים שנה, מגן טרום חובה.
כשזה קרה, שרון ישר עזבה את הדירה לבד. אפילו לא היה צריך לומר
לה. היא השאירה שכ"ד של שלושה חודשים והסתלקה. במקומה נכנס
מתי, בחור צעיר ונחמד. הייתי אומרת סימפטי, אבל "מתי הסימפטי"
זה יותר מדי אפילו בשביל בחורה כמוני.
מאז אנחנו חיים לנו ככה, שלושה בדירה אחת. בדרך כלל, החיים
יפים, אבל היום היה יום קודר במיוחד, ועכשיו אתם כבר יודעים
למה. נשבעת לכם, שעד לרגע האחרון האמנתי בחברות עם שרון.
האמנתי שהיא לא תבגוד בי ותבטל את החתונה.






פרק שני:

"צביקה, אחי, מה אתה עושה פה?" קרא אלי שמוליק מהבר, בלונדינית
מהממת יושבת לצדו.
"אתה יודע" עניתי הכי בנון שלנטיות שאפשר, משתדל להקסים את
הכוסית שלצדו "עושים כסף - נחים". מה? מה זה הליין המסריח הזה,
ומאיפה הוא נכנס לי לראש? ועוד יותר גרוע מכך, איך נתתי לזה
לצאת לי מהפה?
כניראה ביליתי יותר מדי שעות עם יורם במעבדה הבליסטית. איזה
חננה הבנאדם הזה! ועכשיו הוא הדביק אותי בחננה שלו...
בזווית העין קלטתי את הבלונדינית מעקמת את האף בפוזה סנובית.
נדף ממנה ריח של תל אביבית. גם הלבוש שלה היה סטייליסטי מדי.
או שהיא מדניה, מה שיכול להסביר, או שהיא תל אביבית.
אני נטיתי לכיוון תל אביב.
"בלונדה שלנו פה, היא התוספת הכי חמה ליחידה" שמוליק התעלם מכל
העניין.
"בלונדה?" שאלתי, מתפלא שהיא לא אמרה כלום לנוכח הפגנת
השוביניסטיות הטיפוסית "זה לא מרגיז אותך שהוא קורא לך ככה,
ולא בשם שלך?"
"לא" היא שאפה באדישות מהסיגריה, ואחרי הפוגה קצרה נשפה בשקט
והישירה אלי מבט "בכלל לא! מה שכן מפריע לי, זה ה"תוספת חמה
ליחידה" אני כבר חצי שנה פה!"
"וואלה?!" אמרתי, יותר קובע עובדה משואל "למה לא ראיתי אותך
מסתובבת פה לפני זה ו..." הסתכלתי עליה במבט כזה בוחן, מלמעלה
עד למטה ובחזרה, המבט שהכי מרגיז את הכוסיות עם האינטלקט,
והמשכתי "לא חושב שהייתי שוכח..!"
זה עבד! היא רשפה אלי מבט מהסוג שאם היינו עכשיו באיזו סדרת
נשים מפגרת, היה מוציא עלי להבה של דרקון ומטגן לי את המוח.
אבל, להפתעתי הרבה והכנה,  אחרי שניה המבט נעלם, ובמקום לנסות
להחזיר לי בשנינות שידעתי שיש לה, היא אמרה "וואלה. ולא ראית
אותי כי אני מתל אביב" ומאותו הרגע, נשבע לכם, הייתי שלה.
אני כבר לא ילד. בן ארבעים ושמונה, סוס קרבות עתיק. אני גדלתי
בירושלים של שנות החמישים, ככה עם תחילת המדינה. אני אולד
פאשן. אבל מה? תמיד אהבתי נשים חזקות. וזו שעמדה כעת לפני,
היתה לא סתם חזקה, אלא חזקה ויפה. שילוב מנצח, לכל הדיעות.
"אז מה? את מהכוחות הכחולים?" שאלתי.
"וואלה" היא ענתה.
אין, אני אומר לכם, האישה הזו, היא הדבר האמיתי!
"בת כמה את, בכלל, בלונדה?" היא לא נראתה יותר מעשרים ושתיים,
ואוי ואבוי לי אם היא באמת קטנה מהילדים שלי...
"אני בת עשרים וחמש" היא ענתה. מזל.
שבוע אחרי הגירושים, באתי לאסוף את הילדים לסופ"ש אצלי. באוטו
היתה בחורה צעירה, והבת שלי שילחה בה מבטים מרושעים. כשהגענו
הביתה, המבטים הפכו כבר למעשים אכזריים, מהסוג שילדים נוטים
לעשות לאנשים שאתה יוצא איתם אחרי הגירושים, אבל אז לקחתי אותם
לשיחה, והסברתי להם שלאבא עוד יהיו חברות חדשות, וגם לאמא.
שבועיים אחר כך, כשהם חזרו לבקר, הבת ביקשה לעשות איתי הסכם.
הסכמנו שאני לא אצא עם בנות שקטנות ממנה, לעולם, והיא בתמורה,
לא תשפוך להן דבק לתוך השמפו, או צבע פלסטי. היא אולי היתה
קטנה, אבל ממזרה, כי היום, זה מתחיל ממש להגביל אותי, אבל מילה
שאתה נותן לבת שלך, היא מילה.
"אז אתה שומע?" התנערתי מהנוסטלגיה "הייתי היום המון עם יורם.
יש ממצאים מעניינים בנוגע לתמרי"
"באמת, מה למשל?"
"למשל, הצלחנו להוציא משיערות שנמצאו בזירת הפשע די אנ איי.
ותנחש של מי הדי אנ איי הזה?"
"בחייאת, צביקה! די אנ איי? שלו? וואלה, אני לא מאמין שהבן אדם
יתרשל ככה. הוא יותר חכם מזה... בטח יש קאצ'"
"האמת היא שכן." שנאתי להודות בכך. תמרי הזה, כבר שנים הוא
מתחמק מהמשטרה, וחוץ מראיות נסיבתיות שלא מספיקות כדי להרשיע,
אנחנו לא מצליחים להוציא נגדו כלום. "האקדח שנמצא שם? יש עליו
טביעות, והן לא שלו. לא ידוע של מי הן, אבל הן מוכיחות מעל לכל
ספק שלא הוא לחץ על ההדק"
"אז מה ציון אומר?"
"שצריך לזמן אותו לחקירה, כי זה הדבר היחיד שאפשר לעשות"
"ססססאמק!" שמוליק ירק בזעם לתוך המאפרה "אני שונא להביא את
המנייאק הזה לחקירות! יושב שם ועושה מאיתנו צחוק... בא לי
לפוצץ לו את הפרצוף היפה שלו במכות, אבל אני יודע שהוא ישלח את
העורך דין הבן כלב הזה שלו, ואז הלך לי על הפנסיה".
לאורך כל השיחה שלנו, בלונדה התרכזה בעיקר בסיגריה שלה, יונקת
אותה בחושניות, כאילו היא בכלל לא שוטרת, אלא שחקנית באיזה סרט
פורנו סוג ז', אבל כששמוליק אמר "הפרצוף היפה שלו", היא הרימה
את הראש, ונעצה את העיניים בשמוליק, ואז בי. כשהרגשתי את המבט
שלה חודר לי לעצמות, הסתכלתי אליה חזרה. עשינו קרב עיניים קצר,
ותוך כדי שהיא מסתכלת בי במבט נוקב, היא אמרה "טוב שמול. אני
זזתי. יום ארוך יש לי מחר" המבט הנוקב בעיניה,  התחלף למבט של
הערכה נוסח "וואלה? הפתעת אותי!" והיא לקחה את התיק שלה
והלכה.
שמוליק ואני נשארנו שם והסתכלנו עליה מתרחקת.
"אז מאיפה היא?" שאלתי אותו.
"כבר אמרה לך, לא? מתל אביב"
"כן, את זה אני יודע. מאיפה היא הגיעה ליחידה, אני שואל"
"אה. עשתה לפני זה כל מיני דברים. בצבא שלחו אותה להיות חובשת
במשטרה, והיא כניראה עשתה רושם טוב, אז החתימו אותה להישאר.
לומדת פסיכולוגיה וקרימינולוגיה. תיכף מסיימת את התואר השני"
"וואלה? ומה עם תמרי? איך היא נכנסת לתמונה בכלל?"
"היא? ראית איך היא נראית?" הוא צחק "היא יושבת לו על הווריד.
הכי קרוב שאפשר...".
אני יודע שמה שקרה אחר כך ממש לא אופייני לי. לא התאהבות כזו
טוטאלית, ובטח לא ממבט ראשון. אבל משהו בבחורה הזו, בביטחון
שלה, וגם, בלי הרבה דאווינים והתייפיפות - איך שהיא נראית, תפס
אותי לא מוכן. ראיתי הרבה נשים יפות בחיי, אבל בזו היה משהו
אחר. משהו שכבש אותי לגמרי. באותו הלילה השתכרתי כמו שלא
השתכרתי מעולם.
בבוקר, כשקמתי, הייתה לידי במיטה בלונדינית. הזזתי לה את השיער
מהפנים, רק כדי לוודא. זו לא הייתה בלונדה. אלוהים לא אוהב
אותי עד כדי כך.






זה לא הסוף.
זו אפילו לא הגרסה הסופית ( פרק 1, שוכתב בינתיים והוא הרבה
יותר טוב. בחיי ) אבל מאחר וזה מתעתד לצאת כספר... נו, מה.
צריך לתת תמריץ קטן, לא?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גראונד קונטרול
טו מייג'ור טום




מתוך: "שירים
שלא הייתי מקדיש
לאילן רמון"


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/01 11:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקה גיל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה