הן ישבו ערימה של תיכוניסטיות על הדשא, ככה אחת עם הראש על
ברכי השניה, במעין מעגל. כמו חברי השולחן העגול, או משהו.
"אוי, תראו! הנה ליטל מיס פרפקט, והחבר המתוק שלה, אלון! נכון
שהם פשוט מושלמים ביחד?!" קראה ליאת בציניות. ליטל מיס פרפקט
הייתה הילה. היא זכתה לכינוי החיבה הזה מפני שהייתה חלומה
הרטוב של כל אם. יפה וענוגה, תלמידה מצטיינת, פעילה חברתית
ואפילו התנדבה בבית אבות פעמיים בשבוע. אבל מה שהכי הרגיז את
הבנות, היה אלון. החתיך של בית הספר, שהיה החבר הפרטי שלה, כמו
מאז ומעולם.
"יום אחד אנחנו עוד נלמד אותה לקח!" קראה רינת בעצבים, ונטלי
הוסיפה מהורהרת "כן. נלמד אותה לקח, וניקח לה את אלון" והן
כולן צחקו.
כל בנות בית הספר היו מאוהבות באלון, בצורה זו או אחרת, אבל עם
נטלי זה היה שונה. אצלה אלון היה אובססיה פרטית. תמיד היא
הרגישה צורך לרכוש את כל הדברים הכי יפים והכי חדישים, ואלון
לא היה יוצא דופן מבחינתה. הבעיה הייתה, שאת רוב הדברים הייתה
יכולה לקנות בכסף של אבא'לה ואמא'לה, אך לא את אלון. זה, אולי
יותר מהכל, גרם לה לרצות בו מעל לכל הגיון.
הן היו בתחילת שנת הלימודים האחרונה שלהן בבית הספר. כתה יב' ,
הגבול הסופי. חבורה של חמש או שש בנות. "אני רצינית במה
שאמרתי" אמרה רינת "אנחנו נלמד אותה לקח! היום, אני אדבר איתכן
על זה בטלפון. תהיו בבית!" היא אמרה. ובדיוק אז, צלצל הפעמון,
והן השתרכו חזרה אל הכתה.
עם סיום הלימודים נטלי כבר הייתה מותשת. לא היה לה הכוח ללכת
הביתה ברגל, אוטובוס זה מכבר היה מוקצה מבחינתה, אבל האוטו שלה
היה בתיקון במוסך כבר כמה ימים. היא התלבטה מה לעשות, ולכן גם
התמהמהה יותר בכיתה, ובשעה שכולם כבר יצאו את שער בית הספר,
הייתה היא רק ביציאה מן הכתה. היא החליטה לעבור דרך מגרש
החניה. אולי תמצא טרמפ עם מישהו?
נטלי צעדה לאיטה לאורך המגרש, כשלפתע ראתה את ארנון, סגן
המנהל, עומד להכנס לרכבו. ארנון היה יחסית צעיר, בן 32 בלבד,
ונחשב לילד פלא בתחום החינוך. היא התקרבה לדלת בצד הנהג "היי
ארנון!" קראה "לאן אתה נוסע?"
"מה קרה נטלי? איפה הרכב החדש והנוצץ שלך?"
"אה, זה" היא השתדלה להישמע עצובה ולא צינית, כדי לעורר
אמפתיה. אם יש משהו שנטלי הצטיינה בו במיוחד, הלוא הן
מניפולציות "הוא התקלקל. ועכשיו, אין לי איך לחזור הביתה! בדרך
הלוך, אבא הקפיץ אותי, על הדרך למשרד. אבל בשעה כזו הוא עוד
בעבודה, ונשארתי לגמרי בלי כסף...!"
"אהמ.." אמר ארנון ושלח את ידו אל הכיס. כניראה התכוון לתת לה
כסף לנסיעה "לא, לא! אתה לא צריך לתת לי כסף!" היא קראה "זה
קצת מעליב! לעומת זאת, " הוסיפה "אולי תוכל להקפיץ אותי?"
היא מסרה לו את הכתובת שלה, ופתאום, לראשונה בחייה, נתפנתה
להביט בו. ממש להביט בו. היו לו עיניים כחולות ועמוקות, ופנים
יפהפיות, מכוסות זקן עבות. כמה שנים פחות ובלי הזקן, הוא היה
קצת מזכיר את... אלון? זה בכלל אפשרי, או שהיא רק מדמיינת?
"אז מה, נטלי?" הוא שאל מנסה לפתוח שיחת חולין, "מתי יום
ההולדת שלך?"
"היה בנובמבר" היא ענתה "אני מזל עקרב. זה המזל הכי סקסי בגלגל
המזלות. ידעת את זה?" היא שאלה, מטעימה את המילה "סקסי".
ארנון חייך. "באמת? לא. לא ידעתי את זה. תמיד טוב ללמוד דברים
חדשים"
מחשבות התרוצצו לנטלי בראש. סקסי, אלון, ללמוד דברים חדשים.
פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, עלה במוחה רעיון. הנה אני כאן,
חשבה לעצמה, עם גבר צעיר ומושך למדי ( למרות שהזקן הזה ממש לא
מוסיף לו יופי! ), ואיזו דרך טובה יותר מזו, כדי לאבד סוף סוף
את הבתולין? עניין הבתולין הרי העסיק אותה כבר די הרבה זמן.
עניין אותה לדעת על מה כל הרעש, ולמה בסרטים תמיד הסצינות של
הסקס קופצות ישר מנשיקה לחושך. מה קורה שם בדיוק, כשהאור
סגור?
מהסיבה הזו בדיוק, היא החליטה שארנון יהיה הראשון. מה יש? גבר
צעיר ומנוסה, שאפילו מזכיר קצת את אהבת חייה, אלון. מה עוד
אפשר לבקש?
ברמזור האדום היא אמרה פתאום "אוי! עכשיו נזכרתי... אמא בכלל
לא בבית. בטח אין לנו שום דבר לאכול! אני לא רוצה להזמין טייק
אוויי. נמאס לי כבר מאוכל לא אמיתי! אני מתערבת שאצלך בבית
יש אוכל אמיתי, נכון?"
"טוב" הוא אמר "ניסע אלי" מה כבר יכול לקרות? מסתבר שהרבה
מאוד.
כל הדרך לבית שלו, נטלי הקניטה אותו. כשנכנסו לתוך הדירה, היא
הסתובבה כמוקסמת בין הסלון, המטבח וחדר השינה "איזה יופי! בית
קטן ואמיתי!". היא התיישבה על הספה בסלון. "תכין לי קפה?"
שאלה.
ארנון ניגש להכין קפה. בעודו טורח במטבח, היא נכנסה ונשענה על
המשקוף. תלבושת אחידה או לא, החולצה של נטלי תמיד היתה פתוחה
כפתור אחד יותר מכולם, וגם אורך החצאית היה בידיים שלה, וזה
היה ניכר. מכיוון שהיה חורף, היא גרבה גרביים ארוכות כאלה, עד
מעל הברך. קצת מתחת לאמרת שולי החצאית. "השתעממתי" הפטירה תוך
שהיא מישירה אליו את עיני החתול הירוקות שלה. היא אמנם לא היתה
יפה במובן הקלאסי של המילה, אבל היתה סקסית להפליא וידעה לנצל
את זה לטובתה, מאז ומעולם.
"ו..?" הוא שאל
"וחשבתי לי... אתה כזה איטי גם בתחומים אחרים?"
"אני לא איטי. אני יסודי"
"טוב. ניצחת. אתה כזה, יסודי " היא הטעימה את המילה "יסודי",
"גם בתחומים אחרים של החיים?" היא ניתקה מהמשקוף והתקרבה אליו.
"למשל, באיזה תחומים?" הוא שאל, מרגיש איך הדם מתחיל לרתוח לו
בוורידים.
"למשל..." היא כבר הייתה כל כך קרובה, עד שהוא הרגיש ממש את
הבל נשימתה. עכשיו הדם התחיל להתנקז לכיוון פלג הגוף התחתון
שלו. נטלי הייתה גבוהה, אולי חמישה סנטימטרים פחות ממנו, אבל
העיניים שלה היו מושפלות למטה, בביישנות מעושה, כשדיברה.
פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, היא הרימה אותן אליו באחת, ותפסה
אותו בשלבי החגורה. "למשל עם נשים" היא השלימה את המשפט שלה רק
בקושי, מפני ששניהם כבר התנפלו זה על זו בנשיקה.
אחר כך, ארנון היה במקלחת, ונטלי שכבה לה בין השמיכות, וחייכה
לעצמה בסיפוק. כמה שהוא נבהל כשראה שהיא בתולה!
רק כשסיימו, ויכלו להירגע קצת מטירוף החושים, והדם התחיל לחזור
אל המוח, והדופק שלו חזר לקצב רגיל, הוא פתאום הבחין בדם.
"את.. את היית?" הוא אפילו לא הצליח לסיים את המשפט שלו, מרוב
תדהמה.
"אמהמ.." היא הנהנה בסיפוק.
"אבל.. אבל? מה? איך?" הוא גמגם, ולא ידע כלל מה לומר. בתולה?
איך זה יכול להיות? היא ידעה טוב מאוד מה היא עושה!
הוא הקפיץ אותה הביתה, וכל הדרך שתק. הוא היה המום מעצמו, ולא
ידע מה לעשות. "אל תדאג" היא אמרה לו באוטו לפני שיצאה, "אני
לא אספר לאף אחד. אבל ביננו, תיפטר מהזקן. הוא לא מחמיא לך"
והלכה. כאילו כלום. כאילו הוא לא לקח כרגע את בתוליה של נערה
בת שבע עשרה וקצת, תלמידה בבית הספר בו הוא סגן המנהל.
כשהגיעה חזרה הביתה, כבר הייתה השעה שמונה בערב. ההורים שלה
עוד לא חזרו, וזה לא היה מפתיע בכלל. הטלפון צילצל בלי הפסקה.
היא שמעה אותו כבר מבחוץ, אבל נטלי לא מיהרה אף פעם, בשביל שום
דבר ואף אחד.
בסופו של דבר, היא הגיעה גם אל הטלפון, לאחר שחלצה נעליים
והתיישבה על המיטה עם תפוח ביד "כן?" היא שאלה את השפופרת.
זו הייתה רינת. "איפה היית כל היום?" שאלה אותה "הסתובבתי"
ענתה.
"אמרנו שכולן צריכות להיות בבית!" רינת נשמעה קצת כועסת.
"רינתי, אני לא עובדת בשבילך" אמרה לה נטלי. כן, האמת שרינת
ידעה, שבניגוד לאחרות, נטלי קצת שונה. "לא משנה" היא אמרה. "גם
ככה החלק שלך בסיפור הוא שונה. מה שאת צריכה, זה להסיח את
תשומת ליבו של אלון. להרחיק אותו מהילה, מחר בלימודים. את
חושבת שתצליחי?"
"פיס אוף קייק!" ענתה נטלי. עכשיו, שהיא כבר אישה של ממש, לא
עוד נערה מטופשת, ברור לה שלא יוכל לעמוד בפניה. הוא בחור צעיר
בן 19, לומד להיות הנדסאי בניין. אם ליטל מיס פרפקט נותנת לו
לגעת בה, מעבר לנשיקות הידידותיות שהם מפגינים בבית הספר, היא
צנצנת. ונטלי אולי הייתה הרבה דברים, אבל צנצנת היא לא. היא
כבר תדאג לטפל באלון. עכשיו, זה קטן עליה.
למחרת בבית הספר, לקראת השעה האחרונה ללימודים, נפגשו כל הבנות
בשירותים לסיכום סופי של התכנית. את נטלי זה לא כל כך עניין.
היא גם כך הסתובבה איתן רק כדי להעביר את הזמן, וכי הן חלקו
איתה את השנאה להילה. עכשיו, הסבלנות מתחילה להשתלם, כי חבורת
המפגרות האלה, ממש לקחה ברצינות תהומית את העניין, ובזכותן,
היא יותר תצליח מתצליח!
כשצלצל הפעמון, היא לא הלכה לכתה. היא עברה סמוך לכיתות של
היודגימלים. זה היה ידוע שהם לא מתחילים את השיעורים בזמן, ויש
להם כמו מערכת משלהם. הם עמדו כולם ליד הברזלים, וצחקו בקולי
קולות. היא מצידה, התקרבה אל הברזיה, כדי לשתות. היא הטתה את
השיער השטני הארוך שלה אל מאחורי העורף, ורכנה לעבר הפיה. היא
לגמה מהמים בצמא, כאילו הייתה אחרי נדודים של ארבעים שנה
במדבר, ורק עכשיו היא רואה מים. האמת היא, שהיא לא סבלה מים,
ואף פעם לא שתתה, בטח שלא מים מברזיה, אבל מה לא עושים בשביל
ההצגה? כשסיימה לשתות, ליקקה את השפתיים, ואז, הרימה את הראש,
וכאילו שאיננה מבחינה בהם רכנה להביט בגרב שלה. הגרב קצת נמשכה
למטה במרוצת היום, כטבען של גרביים. היא הרימה את הרגל,
והשעינה אותה על הברזיה, חושפת כך, כאילו מבלי משים, עוד טפח
מהירך. היא סידרה את הגרב. בינתיים, מה עוד היה לבנים לעשות,
מלבד להתקרב ולהתחיל לזרוק הערות? לחץ חברתי הוא גורם מאוד
מרכזי, ואין לזלזל בחשיבותו. נטלי ידעה את זה, זה מכבר, וגם
אלון עמד לחוות זאת על בשרו. הוא היה המנהיג שלהם, ומה אכפת
להם שיש לו חברה? יש עכשיו כוסית בחצר, והיא צמאה לתשומת לב,
והם צמאים לאקשן. הוא ידע שמצפים ממנו להתקרב אליה ולפתוח
בשיחה.
"אז מה? יש פה ליד חממות שלא ידענו עליהם?" הוא שאל "כי פרח
יפה כמוך, באמת לא מוצאים כל יום". אז הוא לא שנון. אז מה?
שיהיה יפה וישתוק. מה אכפת לה? היא כבר מזמן החליטה שהוא יהיה
שלה, וחוסר שנינות מצידו, לא יהיה מה שיגרום לה לסגת מתכניתה.
היא כבר המתינה יותר מדי זמן.
"אוי. לא שמתי לב שאתם פה" היא ענתה בצניעות מזויפת "לא נעים!"
ומיהרה להוריד את הרגל מהברזיה, בתנועה נמהרת שעיקמה לה את
הקרסול. "אאוצ'!!!" היא תכננה שזה יקרה, אבל לא ציפתה לכזה
כאב! היא התפתלה קצת ואז נפלה. כמעט נפלה, כי אלון היה שם כדי
לתפוס אותה "את בסדר?" הוא שאל בדאגה, מבחין בזווית העין, עד
כמה מרוצים חבריו מהתפתחות העניינים. "לא כל כך... איך אני
אגיע עכשיו הביתה? האוטו שלי בכלל במוסך, לא שהייתי יכולה
לנהוג, אבל," היא הרימה אליו את העיניים שלה, עצב אינסופי שרוי
בהם.
"מה פתאום לנהוג?" הוא נפל למלכודת שלה כמו זבוב לקורי עכביש
"אני לוקח אותך הביתה! שקט! אף מילה!" הוא אמר כשהיא כאילו
ניסתה למחות. בבת אחת הוא נשא אותה בזרועותיו, לעבר המכונית
שלו, להקפיץ אותה הביתה.
הם הגיע אל הדלת ואלון הוריד אותה, כדי שתפתח אותה. היא שוב
כמעט נפלה. הפעם, לשם שינוי, לא הייתה זו הצגה. באמת כאב לה
נורא. "אוף!" היא התחילה קצת לבכות. אלון היה ג'נטלמן אמיתי.
ישר הוא הרים אותה שוב, פתח לבד את הדלת, ונשא אותה אל המיטה.
"הנה, ככה. תלכי לישון קצת, טוב?" הוא אמר ברכות.
"טוב" היא ענתה.
הוא קם ללכת, עכשיו צריך לפעול במהירות. "אתה יכול רק להביא לי
את הכותונת שלי?" שאלה "היא בארון". הוא הסתובב אל הארון וחיפש
את הכותונות "במדף האמצעי" היא כיוונה אותו. הוא מצא את
הכותונת והסתובב חזרה אליה. הצבע אזל מפניו תוך שניה, ואז הוא
נהיה אדום. בזמן שהוא חיפש את הכותונת, היא כבר נפטרה מהחולצה
והחצאית, וכעת הייתה מולו בבגדיה התחתוניים.
"קחי" הוא ניגש ונתן לה את הבגד, משתדל להביט בה כמה שפחות, כי
ידע על איזה קרח דק הוא הולך כאן. "תודה" היא אמרה, ופתאום,
הוא לא הבין איך זה קרה בכלל, או למה, התחילה למרר בבכי. "אוי,
נטלי, חמודה! אל תבכי!" הוא חיבק אותה וליטף לה את השיער "באמת
אל תבכי! אני לא יודע מה קרה, אבל זה בטוח לא עד כדי כך נורא.
נכון?" היא לא דיברה. האמת הייתה, שלא הייתה לה סיבה לבכי. היא
רק הייתה צריכה תירוץ שישאיר אותו ויקרב אותו אליה יותר. זה
עבד. הוא המשיך ללטף לה את השיער, ככה ברכות. לאט לאט, היא
נרגעה, התחילה להסדיר את הנשימה שלה, והרימה אליו זוג עיניים
גדולות. הם התנשקו. תוך כדי הנשיקה, היא רכנה לאחור, מושכת
אותו מעליה. זה היה קל. לה כבר היה הניסיון, והוא כבר היה יותר
ממוכן.
"שני חתיכים ביומיים... מי היה מאמין?" היא חשבה לעצמה בסיפוק,
כשאלון הרדום חבוק בזרועותיה. חבל רק שהוא הוציא קונדום...
ובינתים, בבית הספר, הלימודים הסתיימו זה מכבר. הילה חיכתה
בכתה לאלון. תמיד הוא אוסף אותה עם סיום הלימודים, ומסיע אותה
הביתה, אך הפעם, בושש להגיע. "את צריכה טרמפ?" שאלה אותה
אורנית "לא, זה בסדר" היא חייכה אליה חזרה במתיקות אמיתית "בטח
הם נתקעו ביכתה או משהו כזה. אני אחכה לו. תסעי."
היא חיכתה עוד חצי שעה בכיתה, ואז ניגשה לאיזור הכיתה שלו. היה
שם שומם לגמרי. "מוזר" חשבה לעצמה, והתחילה ללכת לכיוון הבית
שלה. להילה מעולם לא הייתה בעיה ללכת ברגל. להיפך. היא אהבה את
זה. היא צעדה לאיטה, מתבוננת בחלונות הראווה, מזמזמת לעצמה
להיט שנתקע לה בראש, ומהורהרת. זו היתה שעת צהריים גשומה,
וברחוב לא ממש הסתובבו אנשים. הם היו בעבודה או בבית. לפתע,
נעמד מצדה הימני גבר זר. היא אפילו לא הבחינה מאיפה הוא צץ!
הוא דחף אותה לכיוון סימטה בצד שמאל שלה, כשמהמעיל שלו בולט
חפץ דק וארוך, כניראה אקדח, והוא מסמן לה שתשמור על השקט, כי
אחרת...
כשנכנסו לתוך הסמטה כבר, סובב אותה בכוח, וכשהיא עם הגב אליו,
דחף אותה קדימה בעוצמה. היא נפלה על ארבע, היסטרית, מחשבות
מתרוצצות במוחה כמו עכבר במלכודת עכברים. כמו משומקום, צצו
ארבע דמויות עטויות מסכות ולבושות שחורים. הן לקחו את התיק
שלה, והיכו אותה מכות רצח. בעטו בה, משכו לה בשיער, שרטו. אחרי
כעשרים דקות, היא איבדה את ההכרה.
כשהתעוררה מעלפונה, לא הצליחה בכלל לפקוח את העיניים. בסופו של
דבר, עין ימין נפתחה, אבל שמאל כמו הייתה בשביתה. היא הייתה
היסטרית לגמרי כשנזכרה איפה היא ומה קרה לה. כבר היה ממש חשוך
מסביב, והיא דידתה אל הרחוב הראשי, בו הילכה בבטחה כמה שעות
קודם לכן. בקרן הרחוב, התעלפה שוב, אבל אישה מבוגרת שראתה
אותה, הזעיקה שני בחורים לעזרה, ואלו קראו לאמבולנס. בפעם
השניה בה התעוררה, הייתה שכובה במיטת בית חולים, מחוברת
לצינורות עירוי, ראשה המטופח של אמה מונח על השמיכה שעליה,
וכתפיה רועדות בבכי תמרורים.
"אמא?" היה לה קשה להגות מילים. היא הרגישה כאילו אבן משוננת
נעוצה לה בגרון, וצרב לה לדבר. בעין ימין שלה, העין האחת
שנפתחה, היא התבוננה סביבה. אבא שלה ישב על כיסא מול המיטה,
ואלון, חיוור וממלמל, עמד בצד ליד הדלת. אלון.... איפה הוא
באמת היה היום? היא נזכרה שחיכתה לו כל היום. היא נזכרה
בהליכה אל הכיתה שלו, בהליכה ברחוב, ופתאום... איש זר דוחף
אותה... והדמויות השחורות... זה כואב לה! כל כך כואב! היא צרחה
בכל הכוח, עינה האחת נפערת לרווחה,
בעוד השניה, נפוחה לחלוטין, מפרפרת מתחת לעפעף הסגור. אמא שלה
הגבירה את הבכי, אבא שלה הסב את מבטו ולאלון, למרות שלא ראתה
זאת, זלגה דמעה על הלחי. גם כך היה אכול רגשות אשם על כך שבגד
בה עם נטלי, אבל לשמוע שבאופן עקיף, הבגידה שלו גרמה לה לפגיעה
הזו? הלוא לו היה אוסף אותה כהרגלו, במקום לשחק בין הסדינים של
נטלי, היא לא הייתה עוברת שם, ברחוב. אבל את הנעשה אין להשיב.
לפחות לא קרה הגרוע מכל, היא לא נאנסה והיא בחיים. וזה כל מה
שחשוב! מהיום הוא יהיה רק איתה, יקדיש לה כל דקה חולפת.
בצהרי אותו היום, בחדר השירותים של בית הספר, רינת קיבצה סביבה
את חבורת הבנות, לאישור סופי של התכנית. כולן התקבצו סביבה, רק
נטלי עמדה מול המראה ותיקנה את הליפסטיק.
"נטלי? את מוכנה להצטרף אלינו?" שאלה רינת, שמץ חוסר סבלנות
מציץ בקולה.
"דברו, אני שומעת" ענתה נטלי ביבושת.
"את וכל שאר העולם!" רטנה רינת "לא משנה. תעזבי. גם ככה התפקיד
שלך לא קשור אלינו"
"נכון" נטלי הסתובבה תוך ניפנוף השיער שלה, ויצאה את החדר.
רינת צימצמה את עיניה בחשדנות. היא תצטרך לשים תשומת לב קפדנית
יותר לנטלי. מסתבר, שנטלי היא לא בדיוק כלי משחק רגיל, כפי
שחשבה בהתחלה...
אם לנטלי היו סיבות משלה לאהוב את אלון, והאובססיה שלה אליו
עלתה עשרות מונים על משחקי ההתאהבות התמימים והמטופשים של
חברותיה, הרי שהסיבות של רינת לשנוא את הילה היו אפילו אפלות
ונוראות יותר. היא שנאה את הילה, כמו שלא שנאה איש מעולם,
למעט, אולי, אביה שלה, ורינת הייתה אדם ששנא אנשים מטבעו. אבא
של רינת היה גם האבא של הילה. אבא של הילה, מי שנחשב בעיני רוב
העולם לאיש עסקים מוסרי ומהימן, היה למעשה אדם מרושע ואפל. בצד
עסקיו הלגיטימיים, החזיק במגוון של עסקים מפוקפקים, כמו
הלוואות בשוק שחור, זנות וסמים. תשע עשרה שנה קודם לכן, הגה
הגאון השטני הזה, רעיון לניסוי. הוא החליט לבדוק מה יותר משפיע
על אדם, גנים, או סביבה. הוא מצא לעצמו זונה קטנה וחסרת מזל,
מבין הזונות בבתי הבושת שבבעלותו, והכניס אותה להריון באותה
הזמן בו הרתה אשתו שלו. מישל, צרפתיה עדינה וקטנה, שהגיעה לארץ
מצרפת בעקבות אהבה שהפכה לנכזבת, היתה חסרת המזל שהרתה. יהיו
שיגידו שאולי הייתה בת מזל דווקא, שכן מאותו הרגע, הוא דאג
לשכן אותה בבית קטן בשכונה רגועה יחסית ודאג שהילדה שתיוולד
מעולם לא תחסר דבר, על מנת שתנאי הסביבה, גם של בתו החוקית,
וגם של הממזרה, יהיו שווים. אך רק ליתר ביטחון, ושלא יעלו
למישל רעיונות בראש כמו לעזוב אותו או לנסות לשחק משחקים, הוא
שלח אליה את אחד הגורילות שלו, ובפיו אזהרה. יומיים לאחר
הלידה, תפס הגורילה את מישל, ושפך חומצה על הצד הימני של פניה
העדינים. הכוויות לא היו ברות תיקון, ומישל, שנפשה העדינה כבר
הייתה סדוקה ומצולקת גם ככה, בעקבות המצב אליו נקלעה, נשאבה
יותר ויותר לתהום הדכאונות. הילדה הקטנה שלה הייתה נחמתה
היחידה בחיים, ואולם, בעוד בתו האחת קיבלה את תווי הפנים של
האם, והייתה יפה ועדינה, בתו השניה, כמו ידעה עוד ברחם על הקרב
הגדול, וקיבלה חלקים ממנו וחלקים מאמה. וכך הייתה רינת, סוג של
עוף מוזר. היו לה עיניים ירוקות קטנות ועדינות, ושפתיים
חושניות כמו לאמא, אך צורת הפנים והאף היו מאבא, ואבא של רינת
היה גבר נאה בצורה גברית מאוד, שזה אומר לסת חזקה, ואף שבור
מעט. הוא טרח לרשום את שתי בנותיו תמיד לאותו הגן ואותו בית
הספר, והיה שולח לאם המסכנה תצלומים של שתי הבנות, רק לשם
ההנאה מהסבל לו הוא גורם. הוא גם היה מאושר מאוד מהצלחת הניסוי
שלו. תנאי סביבה או לא, כל בגנים, כך חשב. הנה, עובדה, הילה,
בתה של אשת חברה אצילה ומנומסת, הייתה לילדה נפלאה ומעוררת
הערצה, והבת של הזונה הקטנה, למרות כל התנאים, נו, מה כבר אפשר
לצפות מבת של זונה? אבל רק דבר אחד הוא שכח, מעוור מצדקתו. הוא
שכח שרינת הייתה גם הבת שלו, וגם דמו שלו זרם בעורקיה. הדם,
והשכל המעוות.
לאחר ה"תקרית" עם הילה בסמטה הקטנה באותו אחר צהריים, הלכה
רינת לקנות פרחים ועוגה ובלונים. היא נכנסה הביתה בשקט. אמא
שלה, כמו תמיד, היתה מסוגרת בחדרה שלה, בוכה חרש בין השמיכות.
רינת אהבה את אמא שלה יותר מהכל, והיום היה יום ההולדת שלה.
היא ניקתה את הסלון, תלתה בלונים, הוציאה את העוגה עם הנרות,
ואת המתנה שקנתה לאמה, וניגשה לחדרה של האם, על מנת לקרוא לה.
הן ישבו יחד בסלון, שרו שירים, אכלו מהעוגה וצחקו. רינת הרגישה
קצת כמו האמא ולא הילדה, כשאמא שלה מחאה כפיים בהתלהבות על
שהצליחה לכבות את כל הנרות בבת אחת, וכשפתחה את המתנה שקיבלה
מבתה, וגילתה צעיף פשמינה עדין ורך. רינת עטפה את אמא שלה עם
הצעיף, כך שכיסה מעט על הצלקות המכוערות שכיסו את פניה, וצילמה
וצילמה וצילמה.
באותו יום שישי, הגיעה למשרדו של אברהם אבן חן, מעטפה אנונימית
ועליה נכתב "פרטי". המזכירה שלו כבר ידעה שיש דברים שאוי לה
מלגעת בהם, ולכן הניחה אותה, לא פתוחה, עם שאר הדואר במשרדו.
בתוך המעטפה, היו תמונות של מישל, עטויה בצעיף, מחייכת,
מאושרת, ותמונות של הילה, מוכה, חבולה ובוכיה. באותו יום שישי,
לראשונה מזה הרבה זמן, אברהם אבן חן לא צחק. הוא אפילו לא
חייך.
שבועיים ימים שכבה הילה בבית החולים, טרם שבה לבית הספר. כשכבר
שבה ללימודים, הייתה דעתה מוסחת רוב הזמן, היא נטתה לחלום
בהקיץ ולהתעורר בזעקות. גם השהיה עצמה בבית החולים לא היטיבה
עמה, והיא החלה להשמין. מאז התקרית כבר עבר חודש וחצי, והיא
כבר הייתה עם שניים עשר קילו יותר ממה שהייתה לפני, ומהתסכול
הייתה יכולה רק לעלות במשקל. חוסר היכולת שלה להתרכז,
בלימודים, בגלל חלומות הבלהה בהקיץ שלה, התחילו לתת אותותיהם.
אם בעבר לא קיבלה ציון נמוך מתשעים, הרי שעתה ציון שעבר את
השמונים, היה חווייה שאין כדוגמתה. אלון השתדל לבלות איתה את
כל הזמן שהיה לו, פנוי ולא פנוי. הוא עדיין אהב אותה בכל ליבו,
אפילו שהשמינה עד לבלי היכר. לא רק רגשות האשם שהיכו בו השאירו
אותו מחובר אליה. הוא באמת אהב אותה.
נטלי גילתה עדינות מפתיעה, ולא דיברה איתו בכל החודש וחצי
שחלף, אבל היום, אחר הצהריים, ניגשה לכיתתו.
"אלון?" היא קראה לו במבט מבויש.
"מה?"
"אתה יכול לגשת רגע? אני צריכה לדבר איתך ביחידות" היא אמרה.
הוא קם וניגש אליה, והם התרחקו לפינה.
"מאחר לי המחזור" היא אמרה לבסוף, אחרי דקת שתיקה שנראתה כנצח.
אלון לא הבין. הוא לא רצה להבין.
"מה זאת אומרת מאחר? השתמשנו בקונדום!"
"אני יודעת..!!" היא התחילה לייבב חרישית. נטלי ידעה בליבה את
האמת. היא ידעה שאלון נזהר ושההריון שלה הוא מארנון, אבל ארנון
היה משהו שרק היא והוא יידעו, שכן הוא היה בסיכון אפילו גבוה
יותר אם יגלה עליהם, ומלבד זאת, שניהם היו מאוד דומים, רזים,
גבוהים, תווי פנים גבריות אך עדינות, שיער שחור ועיניים
כחולות. מי יידע בכלל?
בצורה מסוימת, ההריון הזה היה מה שנטלי התפללה לו בכל ליבה.
עכשיו, לא תהיה לאלון ברירה.. הם יאלצו להתחתן. היא ניצחה!
לנטלי לא היה אכפת שנטל ארגון החתונה נפל על כתפיה הדקות.
להיפך, היא שמחה על כך יותר מהכל. כמו כל ילדה אחרת, היא תכננה
את היום הזה בליבה מגיל שלוש בערך, וכעת הייתה רק צעד אחד
מלהגשימו. זה לא שהיא חששה אי פעם שלא תוכל להתמודד עם בעלה
לעתיד לגבי מי ייתן את הטון או את הקו המנחה לאירוע, לא היה לה
ספק מעולם שהכל ייעשה בהתאם לדרישה והתכנון שלה, אבל עצם עובדת
היותו של אלון מנותק ומאולץ לידי החתונה, רק הורידה לה אבן
מהלב. נטלי לא הייתה אדם רגיל, באף אחד מהמובנים. כעת, הייתה
בדרכה אל הרבנות. נקבעה לה פגישה עם הרבנית לאה-שרה, שאמורה
להסביר לה הכל על יחסי אישות, ועל הטבילה במקווה ומשמעותה.
נטלי קיוותה שזה לא יהיה סיוט גדול מדי.
לאה-שרה קיבלה את פניה בחיוך לבבי וקורן, מסוג החיוכים שהכי
עצבנו את נטלי. זה חיוך מהסוג שהילה נהגה לחייך, פעם, כשעוד
חייכה.
"בתי היקרה!" קרנה אליה הרבנית וחשה לחבקה "קול ששון וקול
שמחה! קול חתן וקול כלה! איזה אושר!"
"כן, כן" נטלי מיהרה להשתחחר מחיבוק הדוב של האישה עבת הבשר
"שנתחיל?"
"אל לנו להאיץ בדרכנו, בתי. החיפזון מן השטן הוא, ולכל דבר
עת.."
"אני לא חושבת שיש לו סבלנות להמתין" אמרה נטלי והצביעה על
הבטן שלה.
"לו?" הרבנית לא כל כך הבינה.
"אני בהריון, חנה'לה. לא סיפרו לך?" שאלה נטלי, מרוצה מהבעת
ההלם על פני הרבנית, יותר על הכינוי שנתנה לה, מאשר על עובדת
ההריון. אבל עד מהרה התחלפו פניה המזועזעות של הרבנית שוב
בפנים הקורנות שלה. היא הייתה אישה טובת לב, אך גם חכמה די
הצורך, על מנת להבין ולהתמודד עם נטלי.
"כבר התחלת לקיים את מצוות פרו ורבו, יקירתי? כמה נפלא! הלוא
זו המצווה הראשונה שנתן לנו האל, יתברך שמו".
נטלי גלגלה את עיניה לכיוון התקרה. קל, זה כבר לא יהיה...
לאחר השיחה עם הרבנית, פנתה נטלי לשאר סידוריה. כמה דברים יש
לסדר! הפרחים, התפריט, סידורי הישיבה, ההזמנות. ואת הכל יש
לארגן במהירות גדולה. זה לא שאכפת היה לנטלי שיידעו שהיא
בהריון, אבל היא לא רצתה לקלקל לעצמה את שמלת החתונה, והיא
ידעה כבר מזמן בדיוק מה היא מתכוונת ללבוש. למזלה של נטלי, היה
לה את אבא'לה, עם הכיסים המרופדים והאהבה האינסופית אליה. היו
לה כל האמצעים לביצוע החתונה הכי מושלמת בעולם, ומי היה מאמין,
אפילו היה לה בדיוק את החתן שתמיד רצתה.
הילה הייתה מסוגרת בוכיה בחדרה, באותה עת בדיוק. עולמה חרב
עליה יומיים קודם לכן, כשאלון ניגש אליה וביקש לשוחח. כבר
מצורת ההליכה שלו, ומהטון בו השתמש, היא ידעה שבשורות רעות
בפיו. היא הניחה שהוא לא מעונין בהמשך יחסים איתה, וחשבה שהיא
יודעת את הסיבה לכך, אבל לרגע לא דמיינה את מה שקרה רגעים
ספורים מאוחר יותר.
הוא עמד מולה ומולל את כפתור המעיל שלו.
"אלוני? למה אתה לא יושב?" הקול שלה קצת רעד כשדיברה וזה רק
הקשה עליו עוד יותר. הוא אפילו לא ידע מאיפה מתחילים.
אנחנו צריכים לדבר? זוכרת שתקפו אותך? אני הייתי עסוק בלהכניס
את נטלי להריון, ועכשיו אני צריך להתחתן איתה. איך בכלל אומרים
דבר כזה למישהי? ועוד על אחת כמה וכמה, לאדם הכי יקר לך בעולם
כולו...
"אני..." הוא התחיל, והשתתק, תולה בה עיניים כלות.
"מה קרה, אלוני? אתה מדאיג אותי!" כף ידה, פעם דקה וענוגה,
והיום שמנמנה ורכה, ליטפה את לחיו. הוא הסיט את ידה ברכות,
ועיניו התחמקו משלה. כשמבטו נעוץ ברצפה, אמר "הילה... אני לא
יודע איך להגיד לך את זה בכלל... זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים
שלי, חוץ מלהמתין לתגובות הרופאים בנוגע למצבך, ומה קרה לך
אז..."
"אהמ..." היא הרגישה שלא בנוח, והחלה לזוז על מסעד הכסא שלה
"אני... אני לא רוצה שנדבר על זה, אלוני" אמרה.
"את חייבת להקשיב לי, מתוקה. אני חייב להוציא את זה מעל הלב
שלי. אני כבר כמעט חודשיים מכה על החטא שלי"
"אלוני? על מה אתה מדבר? לא עשית כלום! נכון שנעלמת ככה,
אבל..."
"הילה" הוא הישיר אליה את מבטו התכול, והניח אצבע על שפתיה,
כדי להשתיקה "תקשיבי לי, בסדר? זה לא קל לי גם ככה"
היא הנידה בראשה לאות כן והתבוננה עמוק לתוך עיניו.
"אני מבקש שלא תקטעי אותי, עד שאסיים לדבר, טוב מתוקה? גם כשזה
יכאב, גם כשלא תרצי לשמוע. גם כשתשנאי אותי. תקשיבי עד הסוף,
ואל תקטעי אותי. מבטיחה?"
היא הנהנה בשנית, עדיין לא הוציאה הגה מפיה.
הוא לקח נשימה עמוקה. "אין לי תירוץ, ואין מחילה למה שעשיתי.
אני יודע את זה. גם לולא התפתחו הדברים כפי שהתפתחו, לא הייתי
עושה את הדברים שעשיתי, במבט לאחור. אבל אז, ברגעים שקרה הכל,
אני לא יודע מה השתלט עלי. באותו יום אחרי הפסקת הצהריים, נטלי
הייתה ליד הכיתה שלנו. היא נקעה את הרגל שלה, ואני התנדבתי..
אה, בערך נודבתי, לקחת אותה הביתה. אני לא יודע למה לא לקחתי
אותה פשוט אל האחות או משהו. השטות הזו נראתה בשעתו כמו הדבר
ההגיוני ביותר לעשות. בבית שלה, לא הילה מתוקה, אל תבכי!" הוא
בעצמו כבר היה מלא בדמעות כשדיבר. דמעות של ממש! הוא ידע שהוא
מאבד אותה לנצח, אבל היה חייב להמשיך. "אני שכבתי איתה אז,
הילה"
היא הסבה את מבטה ממנו, אך לא הוציאה את ידיה מבין ידיו "לילו?
תסתכלי בי. בבקשה!" היא משכה קלות בכתפיה, הפעם לאות סירוב
"לילו?" הוא הוציא יד אחת ובעדינות משך את פניה חזרה למעלה, כך
שיכול היה להביט בעיניה "אני כל כך מצטער! באמת! בנסיבות
אחרות, הייתי מתחנן לסליחתך. אני עדיין!" אמר כשהמבט המזועזע
בעיניה הבהיר שאינה מבינה למה בדיוק הוא מתכוון "בנסיבות
אחרות".
"לילו? היא בהריון..."
היו רק דמעות. הפרצוף שלה היה ספוג ורטוב, אך אף הגה לא יצא
מגרונה.
"אנחנו מתחתנים" הוא סיים.
הילה לקחה נשימה עמוקה. כל כך הרבה מידע המוח שלה צריך לעכל
עכשיו. מאז התקיפה, היא לא ניגשה ולו פעם אחת, לשאול אותו היכן
היה. הניחה לו, שימצא את הזמן שלו לספר לה. לא רצתה ללחוץ. אבל
גם בסיוטים השחורים ביותר שפקדו אותה, ובימים אלו הם היו רבים
מתמיד, היא לא דמיינה, או העלתה בדעתה שזו יכולה להיות
התשובה.
"אני מבקשת שתלך עכשיו, אלון" היא אמרה. הוא קם והלך, נתן בה
מבט אחרון ליד הדלת, ויצא.
ועכשיו, יומיים אחרי, היא עדיין במיטה. היא נכנסה אליה בשניה
שעזב את מפתן דלת חדרה, וסירבה לצאת משם. אמא שלה דפקה על הדלת
"הילה'לי?" היא שאלה ברכות "אפשר להיכנס?"
"לא!" באה התשובה.
"טוב מתוקה. אני לא אציק לך. האוכל שלך מחכה לך על המגש פה
ליד. אם תצטרכי אותי רק תקראי לי. טוב, יפה?"
אוכל. למי בכלל יש ראש לאוכל כשהלב שבור? היא כיסתה את הראש
עם הפוך, וייבבה לתוך השמיכה. פתאום כמו נח משקל עודף על
המיטה. מתוך היבבות, היא לא שמעה את הדלת נפתחת. היא הציצה
מתוך הפוך. זה היה אבא. הייתה לו ארשת פנים רצינית מאוד, מהסוג
שהיא לא ראתה אף פעם, אולי רק פעם אחת, מזמן, כשהייתה ילדה
קטנה ואמא עשתה משהו שהרגיז אותו. הוא מייד קיבל את הארשת הזו,
ואז, סתר לאמא כל כך חזק, עד שהיא נפלה מהעוצמה. זה לא קרה
יותר לעולם, אבל נחרת להילה עמוק בתוך התת מודע. היא לא ידעה
למה, אבל המבט הזה שלו הפחיד אותה, עד כדי שהשתיק את הצורך
הפנימי שלה לשלוח אותו החוצה ולהשאיר אותה לבד. היא התיישבה
בזהירות במיטה. "אבא'לה?"
"הילה, חמודה" הוא אמר ביובש לא אופייני "אני לא יודע מה קורה
לך בזמן האחרון, אבל זה לא מוצא חן בעיני. אני יודע שעברת
חווייה קשה מאוד, אבל אולי הגיע הזמן שתתבגרי, ותלמדי להתגבר.
החיים הם לא פיקניק אחד גדול. אולי זו הייתה הטעות שלי,
שפינקתי אותך כל השנים ושמרתי עלייך. אני לא יודע. מה שאני כן
יודע, זה שכבר יומיים לא הלכת ללימודים, וזה לא משהו שאני מוכן
להמשיך ולסבול. במיוחד לא לאור הציונים האחרונים שלך".
האינסטינקט הראשוני שלה היה לעשות פרצוף נעלב, אבל משהו בפנים,
עצר אותה. אינסטינקט פנימי חדש, ייתכן אפילו שהיה רגש נרכש
בעקבות הטראומה שעברה עליה. היא הישירה מבט לתוך עיניו
הכעוסות ואמרה "אתה צודק, אבא. מחר אני אלך לבית הספר"
"ועכשיו את תבואי לאכול איתנו ארוחת ערב. נכון?" הפנים שלו
התרככו שוב. הילה הייתה, אחרי הכל, בבת עינו. הילדה שתמיד אהב
יותר מהכל.
"איפה נאכל?" היא שאלה "בא לי אוכל סיני!"
"אז סיני זה יהיה. אם המלאך שלי רוצה אוכל סיני, זה מה שהיא
תקבל".
נטלי ישבה עם אמה בחדר המגורים המפואר בדירתם שבצפון תל אביב.
הן עברו על רשימת הסידורים האחרונים. ההזמנות כולן היו מסודרות
בערימה, בתוך המעטפות, ונטלי בדיוק רשמה עליהן את שמות וכתובות
המוזמנים. מאחר ואבא של נטלי היה רואה חשבון של העשירים
והמפורסמים, הפך לעשיר ומפורסם בזכות עצמו, ורשימת המוזמנים
הייתה ענקית וכללה את כל שמנה וסולתה של הארץ. נטלי הסתובבה
באותם ימים באופוריה. מבחינתה המצב לא היה בחורה בת שבע עשרה
וחצי שנכנסה להריון ומאלצת את האב להתחתן איתה, כי אם מסיבת
כניסתה לחברה של נערה, שבאותה הזדמנות גם מתחתנת עם אהבת
חייה.
"מה עם הפרחים" שאלה אמא שלה "החלטת מה את מעדיפה?"
"כן אמא. חבצלות. הכל יהיה עם חבצלות טריות"
"בחירה מצוינת! סגרת כבר על צלם ומוזיקה?"
"אמא!"
"כן, כן. אני סומכת עליך. רק רציתי לוודא!"
נטלי התרווחה לאחור על ספת העור הלבנה וחייכה בסיפוק "הכל
מוכן" אמרה.
"ומה לגבי השמלה?" הוסיפה האם.
"זו הפתעה..."
עוד שבוע נשאר לחתונה. בעשירי לאפריל נקבע היום הגדול, ועם כל
יום שעבר, נטלי נראתה קורנת יותר ומאושרת יותר. ביוני, עם סיום
הלימודים תהיה רק בחודש הרביעי להריונה, ואביה סיכם עם המנהל
שתוכל לסיים את לימודיה. כעת ישבה בכיתה, בשיעור היסטוריה,
ורוב חבריה לכיתה נעצו בה יותר מבטים מאשר במורה ובלוח. אלו
כבר לא היו שמועות כו-לם ידעו.
הילה ישבה ליד החלון בפרצוף נוגה. מדי פעם העיפה מבט אל נטלי,
אך מיהרה להפנות אותו ממנה, כי לראות אותה, יושבת שם, זורחת
כולה, זה היה יותר מדי בשבילה. אורנית חיבקה אותה כל הזמן, תוך
שהיא נועצת בנטלי מבטי משטמה. לנטלי זה לא הזיז. לה היה את
אלון, ומה אכפת לה בכלל מליטל מיס פרפקט, הכבר לא כל כך
מושלמת, וחברותיה?
רינת ישבה בספסל האחורי, והשקיפה על הכל מהצד. מצד אחד, היא
הייתה די עצבנית על נטלי. הרגיז אותה לדעת שהייתה כלי במשחק של
נטלי, ולא רק להיפך. לה, לרינת, מותר לנצל. לה יש סיבות
אמיתיות וכואבות. אבל נטלי? היא סתם ניצלה אותן כדי להשיג את
אלון!
מצד שני, הסבל של הילה הפך לכל כך הרבה יותר כבד וקשה מנשוא,
כך שבסופו של דבר זה הסתדר גם לה. אבל עדיין היא כעסה על נטלי.
בכל ליבה.
בהפסקה, נטלי ישבה במרכז הכיתה על השולחן, מוקפת בנות מצחקקות.
היא סיפרה להן על בחילות הבוקר הנוראיות ( שלא באמת היו לה )
וכמה היא מתרגשת, ואיך בירח הדבש בפסח, בפריז, היא תקנה המון
בגדי הריון, של החנויות הכי יוקרתיות באירופה. רינת התקרבה
אליהן.
"נטלי, אנחנו צריכות לדבר" היא אמרה בשקט.
"לא עכשיו רינתי!"
"עכשיו!"
נטלי עיוותה את פרצופה. רינת לא עניינה אותה יותר מדי ברגעים
אלו, אבל מנגד, היא לא רצתה לדבר איתה אל מול כולם, ולכן קמה
והלכה איתה אל העץ הגדול בפינת החצר. רינת נעמדה במין עמידת
מוצא כזו, עם שתי הרגליים בפיסוק קל וידיים משולבות על החזה.
היו לה כתפיים רחבות והיא נראתה די מאיימת, אבל זה לא הרתיע את
נטלי כהוא זה.
"מה את רוצה, רינת?" נטלי שאלה.
"אני לא ממש יודעת, אבל אני יודעת מה אני ל-א רוצה. ואני לא
אוהבת את איך שאת מתנהגת. את ניצלת אותנו כדי להשיג משהו
שרצית".
"נו?"
"זו לא צורת התנהגות מקובלת, נטלי. אני לא סולחת בקלות"
"רינתי, אני חושבת שאת קצת מתבלבלת" נטלי חייכה חיוך צחור
שיניים. "קודם כל, הסליחות שלך לא מעניינות אותי, ואת יודעת
לאן את יכולה לדחוף אותן. דבר שני, מה בדיוק היה המניע שלך, זה
אני עוד לא גיליתי. אבל אל תחמיאי לעצמך! זה רק בגלל שזה לא
מעניין אותי. את ניצלת אותי, אני ניצלתי אותך. שלישית, והחשובה
מכל, אל תשכחי אף פעם, שאני יודעת משהו שהילה והמשטרה לא
יודעים, ואם אי פעם תנסי שוב ללחוץ אותי לפינה, לא אהסס להשתמש
בזה נגדך" היא עדיין חייכה, לאורך כל המונולוג הזה, אך עיניה
רשפו גיצים. רינת עמדה מולה, דרוכה כמו קפיץ, אבל לא הוציאה
הגה מפיה. היא צמצמה שוב את עיניה. נטלי כבר קצת העבירה אותה
על דעתה, בנחישות שלה, בקור הרוח, ובמידע שהיה לה כבר. טעות
עשתה כששיתפה אותה בתכנית. טוב, אולי לא טעות לגמרי, כי הכל
יצא לפועל ואף טוב יותר ממה שקיוותה, גם בחלומותיה הוורודים
ביותר, אבל יחד עם זאת, היא הרגישה מנוצלת. והיא לא אהבה את
התחושה.
"את צודקת" היא אמרה לנטלי לבסוף "זה היה ניצול הדדי. אולי
שותפות תהיה מילה יותר מכובדת ומתאימה"
"שותפות, זה מקובל עלי. אין לי עם זה בעיה"
"וכבר הוכחנו שאנחנו צוות טוב..."
"כן... בזאת אין ספק"
"אז, מה את אומרת?"
"את רוצה לבוא לחתונה? כל מי שהוא משהו יהיה שם. כדאי לך"
"טוב"
והן חזרו אל הכיתה. אבל עמוק בלב, רינת נשבעה לעצמה, שגם אם
נטלי לא תשלם על מעשיה, היא, רינת, נשארת לישון תמיד עם עין
אחת פתוחה. אצל נטלי, כך מסתבר, לעולם אינך יודע מאיפה עלולה
המכה לנחות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.