[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כשהגעתי לעדן היא היתה בהכרה. לא אמרו לי בטלפון מה מצבה ולא
ידעתי למה לצפות. הסתבר בסוף שהיא סבלה מחבלות קלות. כלומר,
יחסית קלות.
כשבררתי מה קרה לה הסבירו לי שהיא ניסתה להתאבד, בקפיצה מצוק
גבוה. היא נחתה למזלה על אדמה רכה ולא קרה לה הרבה פרט לחבלות
ושבר בעצם הירך. שבר אחד, זה הכל.
עצם העובדה שהיא ניסתה להתאבד הכניסה אותי לשוק. לא האמנתי
שמכל האנשים היא תהיה זו שתנסה להרוג את עצמה. קודם כל, היא לא
נראית כמו הטיפוס הדכאוני שינסה ליטול את חייו ולהתייאש מהם.
היא לא נראית אחד כזה שמתייאש בקלות. דבר שני, לא ידעתי שהיא
לקחה את זה כל כך קשה. כל מה שקרה עם רוני. ומה קרה בעצם, לא
ידעתי. לא אז לפחות.
ניסיתי לדובב אותה אבל היא לא היתה מעוניינת לשוחח כל כך.
בסוף, אחרי שההורים שלה יצאו מהחדר ונשארתי שם איתה, עוד איזה
חמש דקות לבד, היא התחילה לבכות.
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה, לא מתחשב באותו רגע בעובדה שכל
גופה חבול ושזה כואב לה. מתחשב רק בעובדה שכואב לה יותר בפנים,
ואת זה החיבוק שלי יכול לרפא. אולי לנסות לרפא לפחות.
כשחיבקתי אותה היא הפסיקה לאט לבכות ואז אמרה לי:
"אני כל כך טיפשה. כל כך".

אני זוכרת בבהירות את המשפט הראשון שאמרתי לו בבית החולים. זה
היה אחרי שהוא בא לחבק אותי כשבכיתי. אמרתי לו כמה אני טיפשה.
הצהרתי על טיפשותי בפומבי. כן, אני, עדן בן-חיים, הצהרתי בפני
אדם שאני מכירה בסך הכל קצת יותר מחודש, וכבר הספקתי לפתח
כלפיו רגשות כלשהם, שאני חושבת שאני טיפשה גמורה.
"מה אמרת?" הוא שאל, אחרי כמה שניות של שתיקה מביכה.
"שאני טיפשה" אמרתי לו, מצפה לתשובה, ובמקום זה מקבלת את זה:
"נכון".
"מה נכון?"
"נכון שאת טיפשה" הוא ענה ואז המשיך, "את טיפשה שעשית לעצמך את
זה בגלל רוני. הוא לא שווה שום עצם שנחבלה בגופך. מה את בכלל
שמה על בנאדם שאת מכירה כל כך קצת זמן? מה את לוקחת את הכל כל
כך קשה? את בחורה יפה, חכמה, וישנם הרבה גברים שירצו אותך"
"כמו?" שאלתי, מנסה לסחוט ממנו הודאה
"לא יודע, אפילו אני. אולי, לא כאן. במצב אחר, בזמן אחר. אם לא
הייתי עם שלי" הוא אמר, והמילים שלו שרפו לי יותר מאם היה זורה
מלח על פצעיי הפתוחים.
"אגב, רק שתדע, לא עשיתי את זה לעצמי בגלל רוני, בכלל לא"
"אז למה עשית את זה?" הוא שאל אותי
"בגללך" עניתי, מנסה לעכל את מה שאמרתי זה עתה.
הוא שמט אותי וצעד צעד אחד אחורה. על פניו נראה כאילו הוא לא
מאמין. כאילו אמרתי משהו שהכניס אותו להלם קרב רציני. והכל
בגלל מילה אחת שאמרתי. בסיטואציה אחרת אני לא יודעת איזה אפקט
היה לזה, אבל עכשיו, ראיתי את תוצאות מעשיי.
"את לא יכולה לעשות לי את זה" הוא ענה לבסוף.
"למה לא?"
"כי עכשיו טוב לי, ואני עם שלי" הוא ענה, מחה דמעה מלחיי
והמשיך "מאז שפגשתי את שלי אני אדם מאושר. את עצמך ראית את זה.
נכון, התאהבתי בך בתחילה כשנכנסת לדירה. ונכון, היה בינינו
איזה מתח אבל השתדלתי להתעלם ממנו. זה לקח זמן. זה לקח מאמץ.
בסוף הצלחתי ומצאתי את שלי. את לא מתארת לעצמך כמה סבלתי באותו
זמן, כשראיתי אותך, מאושרת מהחיים שלך, גברים זורקים את עצמם
לרגלייך. כשראיתי אותך לראשונה עם רוני, זה הרג אותי מבפנים.
רציתי לצעוק שאני מקנא, אבל הבלגתי. אולי כי אני אדם שמאמין
שבסוף הכל יסתדר. ואכן כך, בסופו של דבר מצאתי את שלי. יותר
נכון היא מצאה אותי. האמנתי שככה הגורל רצה, ושמחתי ששנינו
נמצאים במצב שאנחנו מאושרים. שמחתי שהחיים שלנו הסתדרו כמו
שחשבתי. ועכשיו, עכשיו את באה אלי ואומרת לי שאת מאוהבת בי. או
לפחות מרגישה משהו כלפיי. מצהירה על רגשות כלשהם, לפחות. וזה
יותר כואב מכל פצע שיש לך בגוף עכשיו. זה פשוט ככה. זה לא
הוגן, כי עכשיו אני צריך לבחור, ואני לא יכול לבחור" סיים סער
את דבריו, משאיר אותי המומה.
"סער, צא בבקשה מהחדר" ביקשתי, בקול די תוקפני כשחושבים על
זה.
הוא לא נעלב, לא נפגע, ולא לקח שום דבר קשה. הוא הבין אותי
ויצא מהחדר. תמיד הוא היה כזה מתוק. קשה לא להבין איך התאהבתי
בו.
אחרי שהוא יצא לא נתתי לאף אחד להכנס, לא להורים שלי, גם לא
לאחיות. רציתי רק להשאר כמו שאני בחדר, לשבת ולבכות. ובכיתי
באותה שעה ארוכה דמעות שיכלו למלא אגמים אדירים, כמו שמעולם לא
נראו בארץ.
שוב חשבתי על להתאבד, אבל הפעם הייתי קצת יותר חכמה.

הרגשתי שפגעתי בה.
חזרתי הביתה והלכתי לישון. לקח לי שעות להרדם.
חשבתי על כל מה שקרה, חשבתי על כל מה שאמרתי. חשבתי שאולי
טעיתי בכך שאמרתי את הדברים האלו. אחרי מחשבה ארוכה הגעתי
למסקנה שלא טעיתי, אבל שאולי זו לא היתה הסיטואציה המתאימה
לומר אותם. אולי היה עדיף שהייתי חוזר הביתה ונותן לה להרגע
ולהתאושש מכל מה שהיא עברה ואז הייתי משוחח איתה.
מאוחר מדי. אמרתי את הדברים ולא יכולתי לקחת אותם חזרה כמה
שרציתי.
בבוקר העיר אותי צלצול טלפון, מוקדם יחסית.
תכננתי לא ללכת ללימודים באותו יום. לקחת יום חופש, לישון
ולחשוב על כל מה שקרה.
מה גם שהלכתי לישון מאוחר מדי והצלצול שהעיר אותי תפס אותי
עייף, מסטול מעייפות.
עדן היתה על הקו.
עניתי לה. את ההתחלה של השיחה אני לא זוכר במיוחד כי הייתי
מסטול מעייפות.
בשלב די מוקדם של השיחה היא אמרה לי משהו, שגרם לי להתעורר
ולהיות עירני יותר מאי פעם.
"אני עוברת בחזרה לדירה של ההורים שלי".
"מה? למה? איך?" התחלתי לגמגמם.
"אל תשאל יותר מדי שאלות" היא ענתה וניתקה את הטלפון
קמתי והלכתי למקלחת, שטפתי מהר את הפנים והתקשרתי לעדן בשביל
להמשיך את השיחה הזו. לא היה ברור לי כל הקטע הזה פתאום, שבגלל
ערב אחד היא מחליטה לעזוב חזרה לדירה הישנה שלה. מצד שני, היא
לא היתה חייבת לי כלום, גם לא הסבר. כסף שלה, חיים שלה, היא
יכולה לעשות בהם מה שהיא רוצה. קיוויתי רק שמתוך הרגשות שלה
אלי, אם הם עדיין קיימים, היא תתן לי הזדמנות נוספת. בכל זאת,
אהבה או לא אהבה, עדן היתה שותפה נהדרת בשבילי ולא רציתי לאבד
אותה כל כך מהר.
התקשרתי אליה והמשכנו לשוחח.
הפעם היא נשמעה פחות נסערת ממקודם.
"מה לא היה ברור במה שאמרתי?" היא שאלה, חסרת כל רגשות. ממש
אפאתית. הפעם היחידה שבה ראיתי אותה מתנהגת בצורה כזו היתה
כשנפגשנו לראשונה. אז היא עוד לא הכירה אותי והתנהגה אלי כמו
אל זר מושלם. עם העוקצניות האופיינית שלה.  עכשיו היא חזרה
לזה. עכשיו היא התנהגה בדיוק אותו דבר. לא ידעתי איך להתחיל
לאכול את זה.
מצד אחד, הבנתי את ההתנהגות שלה וידעתי למה היא מתנהגת ככה.
ידעתי שזה הטיפוס שהיא ובאם אני רוצה או לא, אני לא אוכל לשנות
אותה. אפשר להגיד אפילו שמצד אחד הצדקתי את ההתנהגות הבוסרית
שלה, אבל אז יש את הצד השני.
מצד שני לא האמנתי שהיא יכולה לומר לי שהיא מרגישה כלפי משהו
ויום אחרי זה להפסיק להרגיש את זה. לא האמנתי שזה יכול לעבור
לה כל כך בקלות. אני לא מנסה להחמיא לעצמי, אבל לא האמנתי כי
יכול להיות שהרגשות שלה לא אמיתיים. יכול להיות שהיא לא הרגישה
כלפי משהו, באותה מידה שיכול להיות שהיא לא באמת כעסה עלי
באותה שיחת טלפון בבוקר.
התחושות המעורבות האלו שבערו בקרבי לא נתנו לי מנוחה.
ואז עניתי לה.

הוא ענה לי שהוא לא רוצה לאבד אותי.
לא הצלחתי להבין אותו באותו רגע.
לא הצלחתי להאמין לו שהוא באמת לא רוצה לאבד אותי.
כי אם הוא לא היה רוצה לאבד אותי הוא היה אומר לי משהו לפני
זה, הוא היה שוקל יותר מילים, מתחשב בסיטואציה שבה היינו.
מתחשב בי.
האמת היא, שלא ניסיתי כל כך להבין אותו אז, ואולי חבל שלא
עשיתי כך.
הייתי שקועה בכעס העצמי שלי, הייתי שקועה בכל מה שעבר עלי
בתקופה הקצרה הזו.
מי היה מאמין שפמיניסטית כמוני תפגע בעצמה בגלל גבר? ועוד לא
סתם גבר - סער. לא שזה רע חס וחלילה. אבל בכל זאת, אני בעצמי
לא הייתי מה שכולם חושבים.
הצטיירתי בפני כולם כמאצ'ו-וומן, כאחת שאי אפשר לשבור אותה.
כאישה שיש לה לשון שיכולה להכיש כל דבר שזז תוך שניות בודדות.
דמיתי לנחש שמכיש את קורבנותיו.
בתוך תוכי הייתי אחרת.
בתוך תוכי הייתי שבירה שאף אחד לא יכל לראות. זה היה מקום
נסתר, שמעטים זכו לגלותו. סער לא היה מגיע לשם גם אם הייתי
מקציבה לו תקופת זמן של נצח. הוא העדיף לראות את החיצוניות
שלי. בגלל זה הוא גם היה בשוק מנסיון ההתאבדות שלי.
"מה זאת אומרת שאתה לא רוצה לאבד אותי" שאלתי אותו, שאלה
שידעתי שיהיה לו קשה לענות עליה.
"זאת אומרת שאת שותפה מדהימה" הוא ניסה להתחמק מזה באלגנטיות,
אבל אני לא נתתי לו.
"וכמוני יש בשפע"
"לא יודע מה את חושבת, אני יודע שהייתי בטוח שיקח לי שנים
למצוא שותף נורמלי, והנה נפלת עלי בהפתעה, ההפתעה הכי טובה
שעשו לי בחיים, ואני מפחד לאבד אותך" הוא חזר לנקודת המוצא
שלו, תוך כדי נסיון התחנפות.
"תפסיק כבר להתחנף אלי" דיברתי אליו דוגרי "ותגיד לי למה אתה
חושב שאני אוכל לחזור לדירה אחרי כל מה שקרה. אחרי כל מה
שאמרתי וכל מה שאתה ענית לי. איך אתה חושב החיים שלנו יראו אחר
כך, הא?"
היתה שתיקה רמה.
אף אחד משנינו לא רצה לענות על השאלה.
"נו תענה כבר, שאלתי שאלה, לא?" תקפתי אותו.
"אני לא יודע. את רוצה תשובה כנה? אני לא יודע. אין לי מושג
איך, לא אכפת לי איך, איכפת לי שתחזרי. זה הכל. אמרתי לך את
האמת, אמרתי לך שאני לא רוצה לאבד אותך, אמרתי לך שאני לא
מרגיש כלפייך כרגע רגשות, אמרתי לך הכל. את לא היית מוכנה לקבל
את זה. את רצית לראות רק את מה שטוב לך. וזו האמת"
בפעם הראשונה בחיים שלי, לא נפגעתי מההעלבות שמישהו הטיח בי,
ולקחתי אותן לתשומת ליבי.
חשבתי לעצמי שאולי יש משהו בדברים שלו.
אבל אז הרהרתי בהם שוב ושמתי לב לדבר אחד.
"אבל מעולם לא אמרת לי שאתה לא מרגיש כלפי שום רגשות" צדקתי.
סוף סוף. תפסתי אותו במילה.
שוב היתה שתיקה.
הפעם הוא הפר אותה ואמר לי שאין לו מה לומר יותר.
ניתקתי את הטלפון והשענתי את הראש שלי לאחור. לא רציתי לבכות.
התאמצתי חזק שלא. ניסיתי לשכנע את עצמי שאני לא צריכה לבכות,
שאני לא זקוקה לזה.
כל הנסיונות שלי עלו בתוהו, והתחלתי לבכות.
אני חושבת שמישהו קרא לזה פעם מלודרמה. מלודרמה שמיותרת לי
עכשיו. מלודרמה שמוטב היה אם לא היתה כאן, אבל לא אני תכננתי
את החיים שלי, ולא אני קבעתי איך הם יראו.





<<
שותף (8 ואחרון)
:אבה קלחה
שותף (6)
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם כשנגמר לי
הכח, אני ממשיכה
וממשיכה. אני
מאד מחוייבת
למקצוע. ללכת על
המסלול מאד
מעייף אותי. אני
כבר מחכה לימי
הצילום. שמה
נותנים לשתות
בין צילום
לצילום. אבל רק
מים.

שירה, אחות של
מיכלי, דוגמנית
צמרת, בראיון
חושפני וייחודי
למגזין במה


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/01 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איציק גרינוולד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה