[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אימא בחנה אותי מכל הצדדים, חזרה אחורה, ואז קדימה, היא מהר
התקדמה ודחפה קצוות שיער סוררת אל מתחת למטפחתי: "טוב, שימי
נעליים וקדימה!".
התקדמתי אל הדלת באיטיות, אימא בחנה אותי שוב, ואז פנתה לאבא:
"שיהיה בהצלחה בעזרת השם, תשמור שלא תעשה שטויות".
התכווצתי, אימא התקדמה לעברי ונשקה לי על הלחי, נשיקה קרירה
ומחייבת, הרכנתי ראשי: "שלום אימא".
"שלום שלום, ובהצלחה" היא נופפה, ירדנו במדרגות, אבא התקדם
במהירות, אני גררתי רגלי, הוא הסתובב בכעס: "יותר מהר רחל! אם
נאחר זה רק יעשה רושם רע!".
הלכתי אחרי אבא בראש מורכן, כמו שאימא לימדה אותי, המשכנו ללכת
במהירות, אנשים בדרך ברכו אותנו לשלום ושאלו לאן מועמדות
פנינו: "רחלי שלנו הולכת לפגוש את יצחק, בנו של הרב דויד
יחימוביץ'!".
"שתצא חתונה בעזרת השם".
"בעזרת השם, תודה ושלום".

הלכתי אחרי אבא בשתיקה, פגשנו את אברהם השדכן בחוץ: "הגעתם
בדיוק בזמן!".
שנאתי אותו, הוא עשה לי את זה... הרס לי את החיים...
ישבנו בסלון היפה של הרב יחימוביץ', שנאתי את יצחק מהרגע
הראשון שראיתי אותו, הוריו שאלו שאלות, ואבא ואברהם ענו...
בחורה טובה ושקטה, יודעת היטב מצוות ושומרת הדוקה, צייתנית
ונותנת כבוד.. יודעת לבשל היטב ולמדה לתפקד כאישה מצויינת
שמוכנה להביא מליון ואחד צאצאים לעולם וללקק את נעלי בעלה שלוש
פעמים ביום, לא כולל שבתות...
ישבתי בשתיקה ובעיניים מושפלות וכנועות, כמו שאימא אמרה לי,
הגנבתי לרגע מבט ליצחק, ראיתי איך הוא בוחן אותי כאילו אני
לחמניה שהרגע יצאה מהתנור, ממה שהספקתי להציץ בו, כל מה שראיתי
היה נער בסביבות גיל העשרים, שמנמן ומבט מפונק ומתנשא בעיניים
שיכול להיות רק לנער שקיבל בחייו כל מה שרצה.

התחשק לי לצעוק, לקרוע את השמלה הכבדה מעלי, לעשות משהו שיזעזע
אותם, שיביטו בי וישאלו: "ומה את רוצה?".
וזה לא מה שרציתי, לא רציתי לשבת שם, להביט בהם מנסים למכור
אותי כמו חפץ, רק כדי לקבל כבוד גדול למשפחה...

כשחזרנו הבייתה אימא התנפלה על אבא: "איך היה? היא התנהגה
בצורה הולמת? מה הם שאלו? אברהם תיפקד טוב?".
לא הקשבתי לתשובת אבא, נכנסתי מהר לחדרי, שמחתי שאחיותיי לא
היו בבית, רק לאה אחותי הקטנה, והיא חתכה סלט במטבח. אחי היחיד
כבר גדול ונשוי עם ארבעה ילדים ועוד אחד בדרך, אחותי מרים גם
היא נשואה ועכשיו אני הבאה בתור.
התיישבתי מול המראה, היה לי חם, הורדתי את השמלה ולבשתי שמלת
בית, הורדתי את המטפחת ופרקתי את צמותיי, שערי החום גלש על
כתפיי, הבטתי בו, מעולם לא סיפרתי אותו כל חיי, למרות מחאותיה
של אימא ששיערי צריך להיות יותר קצר וצנוע.. ועכשיו כשאנשא..
אצטרך לכסות אותו בפאה גדולה,או לשים מטפחת גדולה ומכוערת על
ראשי.
הבטתי במראה ובעיני הכבויות, בחנתי את עצמי, ידעתי שאני יפה,
מאוד יפה, יפה וצעירה... ולכן סביר מאוד שיצחק ירצה להינשא לי,
אבא קיבל כבר מספר הצעות חיזור דרך אברהם ממספר נערים וגברים,
אבל אבא החליט לשמור אותי לבנו של הרב, הוא דחה את החיזורים
בתירוצים שונים וחיכה שכבוד הרב יחזור מניו יורק כדי להתחיל
בהצעת השידוך...

נגעלתי כשנזכרתי במבט שיצחק נתן בי, מבט רעב, חושק, דמעות כעס
זלגו על לחיי, והבטתי סביב, אולי זה לטובה... להחליף את החדר
הקטן שמכיל לא פחות מארבע בנות, אימא שתלטנית ואבא קר, בבית
גדול ומפואר.. בכבוד...

חוץ ממילות הטקס, לא אמרתי כמעט מילה בחתונה. הרגשתי חולשה
ומלמלתי תודות מדיי פעם לכל האנשים שהתנפלו עלי בקריאות מזל
טוב, הבטתי תחת החופה על כל הנוכחים בחדר, על הגברים, הנשים
הנשואות והצנועות, הנערות בנות גילי שעמדו וקינאו בי על הכבוד
הגדול שנפל בחלקי, הן הציצו בי יחד עם הנשים מבעד למחיצה. אימא
נישקה אותי ודמעות היו על לחיה, אולי פעם ראשונה שראיתי פרץ
רגשות אמיתי וכנה בעיניה, אבא לחץ ידיים לכולם והתנפח מרוב
גאווה, הבת שלו התחתנה עם בן הרב... כל הגברים הרימו כוסית
לחיים.
עכשיו כבר אסור לי להיות במקומות עם גברים, מעכשיו אני רכושו
של יצחק.

בליל הכלולות לא יכולתי להפסיק לבכות, יצחק לא היה כל כך בטוח
מה לעשות, וגם אני לא, ראיתי שהתרגש כשהחל להוריד את שמלתי,
הדפתי אותו ופתחתי אותה לבד, כפתור כפתור.. רעדתי כולי
והתיישבתי על המיטה בנוקשות, צפיתי בו מתפשט במהירות, מתנשף,
פקחתי עיניים גדולות והבטתי בו, ניסיתי שלא להביט באיברו, אבל
מעולם לא ראיתי גבר ללא בגדים, שלא לדבר על ערום לגמרי, בחנתי
אותו מזווית העין, הוא החל לרכון אלי והרעד שלי התחזק, יצחק
התנשם והתרגש ואני בהיתי באיברו הנוקשה, הוא לא היה בטוח מה
לעשות, וקפצתי כשחשתי את איברו נוגע באיברי.
בכיתי והתביישתי, יצחק כמעט לא דיבר אלא רק בחן את גופי ונגע
בו, לא רציתי שייגע בי, ומגעו צרב לי, התביישתי כשנגע בחזי
וניסיתי להדוף את ידו, אך הוא היה חזק ממני ולא שמע לתחנוניי
שיניח לי.
לבסוף חשתי את איברו הקשה חודר לתוכי, זה כאב, לא מאוד אבל
כאב, נרתעתי ובכיי התחזק ללא שליטה, הוא היה עסוק בשלו והחל
לנוע בתוכי, תוך שהוא נוגע בי בגסות, כאב לי ורק חיכיתי שזה
ייגמר, הייתה לי בחילה, הוא החל לנוע מהר יותר וחזק יותר והכאב
התחזק, לפתע הוא פלט גניחה ארוכה ושכב מעלי כדקה ללא תזוזה,
בסוף התרומם וחשתי הקלה כשאיברו התנתק ממני, הוא נשכב על המיטה
ונאנח, ישבתי שם, מכוסה בשמיכה והבטתי בו, מבוהלת, הוא חייך
אלי ואז עצם עיניו והחל לנחור, כשעגלי זיעה מבריקה מתגלגלים על
מצחו.
הבחילה התחזקה, קמתי ורצתי לשירותים והקאתי את כל מה שאכלתי
בחתונתי, שלא היה הרבה, כשחזרתי התיישבתי על המיטה והבטתי
בבעלי שהיה עסוק בנחרותיו, עכשיו בחנתי אותו כרצוני, איברו
נהיה קטן יותר משום מה, ושכב רפוי תחת בטנו העגולה שעלתה וירדה
בקצב.

לא יודעת כמה זמן ישבתי ככה, אולי שעה, בסוף קמתי לחלון, ראיתי
את השתקפותי העצובה במראה הקטנה שליד החלון, נשענתי החוצה,
הרוח הייתה נעימה וחמימה, והבטתי על הרחובות הריקים בעצב, מחר
בבוקר אימא תבוא ותיקח את הסדין שהוכתם בדם בתוליי, כדי
להתגאות בקדושת בתה בת השש עשרה עד לערב כלולותיה.. הבת שלה
השיגה לה את הכבוד שרצתה.. הטבעת צרבה על אצבעי ואני ידעתי
שאיבדתי את החופש שלי, לעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה סלוגנין?
זה בארמית?


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/12/01 0:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלינור אמין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה