זה לא סיפור על החיים שלי או משהו כזה, אני בסך הכל מתכוון
לספר לכם על רגע אחד גדול שהיה לי, ולא שלא היו לי רגעים
גדולים בחיים אבל זה היה גדול באמת. רגע גדול בחיים זה רגע כזה
שאתה חושב שזה היה אולי שעה או אפילו יותר אבל בסך הכל זה היה
רק רגע, אבל איזה רגע !

זה היה משחק של האליפות ואליפות זה דבר שקורה לך פעם בשנה אבל
עד שאתה מגיע לאליפות.... אתה יכול כל החיים לשחק, אבל
לאליפות, בחיים לא תגיע.
הכל התחיל בדקה ה-85 כשהיה לנו כדור עונשין 20 מטר מהשער של
האדומים. אני נבחרתי לבעוט את הכדור.הייתם צריכים לראות איך כל
הקהל שלנו קם ועודד אותי.
עד עכשיו הם סתם ישבו על הבטוניאדות, ככה בשמש ועכשיו באמת
היתה להם סיבה סוף-סוף לקום.
האוהדים של האדומים גם כן קמו והתחילו לשרוק בוז חזק. המאמן
אמר לי שצריך להקשיב רק לצד שלנו כי זה מכניס אותך ככה חזק אבל
אני דווקא אהבתי לשמוע את הצד האחר, אני לא יודע למה,אבל דווקא
השריקות שלהם היו יותר משכנעות. אלי מהקבוצה שלנו התחיל לדחוף
את השחקנים שעמדו בין הכדור ובין השער. אלי הוא השחקן נשמה
שלנו ושחקן נשמה זה אחד שנותן הכל במגרש, וגם אם הוא יהיה הכי
גרוע הוא ישאר במגרש בגלל שהאוהדים תמיד אוהבים שחקן נשמה
ולמען האמת, בדרך כלל השחקן נשמה הוא באמת השחקן הכי גרוע
במגרש וכשכולם משחקים רע הוא נבחר לשחקן המצטיין, כי ככה זה
אצל שחקן נשמה.בכל אופן אלי הפיל את אחד האדומים ואז השופט
הוציא לו כרטיס אדום.
כרטיס אדום זה אומר שאתה יוצא מהמשחק. הייתם צריכים לראות את
הקהל שלנו. כולם התחילו לקלל את השופט ולזרוק חפצים למגרש
שהפריעו לשוטרים את השלווה של השבת.
אני בכלל חושב ששופט זה חרא של מקצוע כי לא משנה מה שתעשה תמיד
יהיה איזה צד שישנא אותך.אבל אני פתאום התחלתי ככה לשמוע את
הצד שלנו.
את האמת,אני חושב שהכי טוב לא לשמוע לאף צד כי זה רק מבלבל
אותך אבל כשיש כל-כך הרבה קהל זה קשה לא להקשיב. לפי דעתי,
דודו מהקבוצה שלנו צריך לבעוט בעיטות כאלה כי הוא חירש מלידה
אבל המאמן אומר שברעש כזה גם אחד כמו דודו יכול לשמוע משהו.

מתוך כל האנשים שזרקו חפצים למגרש תפסו את צבי שלא היה מופתע
בכלל מזה שתפסו אותו כי צבי, שהוא האוהד הכי שרוף שלנו,תמיד
מחפש סיבה לזרוק חפצים למגרש וכמה שהזהירו אותו - הוא לו איכפת
לו.אני נשבע שאין משחק שהשוטרים לא תופסים את צבי ומכניסים
אותו לניידת. זה אפילו עצוב לחשוב שהאוהד הכי שרוף שלך לא ראה
אף פעם משחק עד הסוף. פעם כשצבי היה יותר צעיר השוטרים אמרו לו
שיותר הוא לא ייכנס למשחקים שלנו וצבי התחיל לבכות ממש כמו ילד
שהשוטרים החליטו לוותר לו, ובסוף אני חושב שהם התרגלו אליו.
בכלל, אני חושב שזה לא הוגן אם מוציאים אותך ואחרי זה נכנס גול
כי אבא שלי אומר שכשנכנס גול זה שמחה הרבה יותר גדולה מאשר
שנולד לך ילד. כשהייתי ילד הסכמתי איתו כי מה אני מבין בשמחות
של "אבאים". גם היום אני לא מבין בשמחות של אבות אבל אני חושב
שזה היה די פוגע מצידו להגיד את זה, ועוד לבן שלו.
דוד יעקב שבא עם אבא למשחקים אומר שתמיד הכי טוב זה לבעוט
מרחוק כי ככה הכדור יכול לפגוע במישהו ולהיכנס לרשת אבל אני לא
מסכים,אני חושב שצריך להתקדם כמה שיותר ואז הסיכוי שלך גדול
יותר, אבל דוד יעקב שהוא איש חכם אומר שבשביל להתקרב אתה צריך
להיות חלוץ טוב ולנו אין חלוצים טובים.

אני חושב שעכשיו זה רגע האמת, אני, כדור, חומה, שער ובעיטה אחת
יכולה לסדר לנו ת'אליפות אבל דווקא עכשיו,שמה שנשאר זה רק
לבעוט, התחלתי להקשיב לקהל ולחשוב מה יהיה אחר-כך עד שכמעט
שכחתי למה אני בכלל עומד ממול הכדור.
אני לא חושב מפחד אבל בטח מהתרגשות ואני מתחיל לחשוב מה יהיה
אם באמת יהיה גול ואז אני אהיה מפורסם.את האמת,לא נראה לי בכלל
שאני אוהב להיות מפורסם כי הדוד יעקב אומר שברגע שאתה מפורסם,
זהו, הלך עליך, למה אתה תמיד תופס פוזה של מפורסם ומפסיק להלחם
על הכדורים כי עשו אותך ככה, מיוחד, וככה זה אצל המיוחדים,
תראה אותם בטלוויזיה או שתקרא עליהם בעיתונים אבל לשחק...זה
כבר לא בכבוד שלהם. אני חושב דווקא שמפורסם עדיין יכול להיות
שחקן טוב אבל אני מעדיף להאמין לדוד יעקב.

דווקא עכשיו,בתוך כל המחשבות החשובות שרצות לי בראש, החליט
השופט לשרוק לבעיטה ואז אני התחלתי לרוץ ורצתי ורצתי וכשהגעתי
לכדור נתתי כזאת בעיטה מוזרה שהכדור עף לשמיים.
אפילו לא בכיוון של השער.
השוער שלהם אפילו לא זז.
חצי מהאוהדים שלנו התחילו לקלל את אמא שלי שבגלל זה היא מעדיפה
להישאר בבית ובאזור של אבא שלי ודוד יעקב התחילו להתפזר אנשים
לכל מיני כיוונים כי לאבא שלי מאוד חשוב כבוד המשפחה.
אין מה לדבר, פיספסתי.
ת'אמת, זה לא היה איכפת לי כל-כך אם לא היה גול כי גם בעיטה
טובה זה משהו, אבל לבעוט לשמיים, למעלה ....
אבא שלי תמיד אומר לי שאני שחקן ברמה של ליגה לאומית ואני גם
מרגיש ככה ושיום אחד אני אהיה שחקן גדול ואולי אפילו
מפורסם,אבל זה לא מה שבאמת חשוב לי, מה שחשוב זה שפיספסתי.
זה לא מספיק שאתה חושב שאתה שווה ליגה לאומית,אתה גם צריך
להוכיח את זה ברגעים גדולים וזה היה רגע גדול וברגע כזה אתה
צריך לשכוח מהכל.

עכשיו יש הפסקה ועוד מעט תהיה הארכה כי באליפות מישהו חייב
לנצח ואז אולי תהיה לי הזדמנות לבעוט עוד בעיטה,אבל הפעם,אני
בטוח שאני אבעט למסגרת ואולי גם יהיה גול, ואם יהיה גול, זה
יהיה רק בשבילי.