"לא אכפת לי, הלילה אני בורח מפה לא משנה מה קורה. אם יתקעו
לי כדור זה יהיה בגב, כי אני לא מפסיק לרוץ, אין סיכוי". אלכס
האמין שאולג רוצה לברוח, אבל אף פעם לא האמין שהוא מתכוון
לנסות. "אף אחד לא בורח מפה, הנאצים הורגים על המקום את מי
שמנסה. אם הם הרגו את המשפחות שלנו סתם בשביל הכיף אז למה שלא
יהרגו אותנו אם ננסה לברוח?" זה מה שתמיד היה אומר לו. אבל
הפעם, הייתה לו הרגשה שהוא רציני, שהוא קיבל ביצים כמו שמעולם
לא היו לו. יכול להיות שזה היה בגלל יום ה30- לרצח של אימא
שלו, יכול להיות שאולג נזכר איך הכלבים האלה אנסו אותה מול
העיניים שלו ושל אבא שלו ואמרו להם שאם הם לא חוזרים לעבודה הם
הורגים אותה, ובסוף הרגו אותה בכל אופן. גם יכול להיות שזה
בגלל שיומיים לפני ירו לאבא שלו בראש כי הוא לא הסכים ללקק את
המגף של אחד הקצינים. בכל אופן, היו לו ביצים.

  באותו לילה אולג נפרד מאלכס לשלום ואלכס בכה. מצד אחד זה
היה בגלל שיכול להיות שהם לא יתראו לעולם ומצד שני בגלל שהיה
בו חלק קטן ששמח בשבילו והרגיש שיכול להיות שהוא באמת יצליח.
"אל תדאג," אמר לו אולג, "אני אביא לפה את נשיא ארצות הברית
בעצמו שישחט את בני הזונות האלה."  הם התחבקו למעט זמן ואחר כך
אלכס שם לב שגם אולג בכה. הוא השאיר לו סיגריה מקומטת ואמר לו
שיעשן אותה כשיבואו לשחרר אותו.
             
   אולג יצא לדרך, הוא התחמק מחוץ לבניין. בדיוק מושלם הוא
התחמק מקרני האור הרצחניות, אלה שאם הן נוגעות בך זה מובן
מאליו שהורגים אותך. הוא מרח על עצמו בוץ שהכלבים לא יריחו
אותו. הצעדים שלו היו שקטים לגמרי, כמו מומחה, כמו איש קומנדו.
הוא הגיע אל החומה והתחיל טפס למעלה. הוא החליק כמה פעמים, אבל
בסוף הצליח. הוא הניח את המעיל שלו על גדר התיל,עליו את
הבטן,משך את עצמו בעזרת הידיים, הוא היה בחוץ. הוא התחיל לרוץ
כמו מטורף אל כיוון היער. זהו, עוד רגע והוא חופשי לחלוטין.
הוא דמיין איך הוא מתחיל  חיים חדשים בארצות הברית, משיג
עבודה, איך כולם שם נחמדים אליו, ואיך שהוא מכיר משהי והם
מתאהבים, וכל היום רק מזדיינים. התחיל לעלות לו על הפנים
חיו... הוא הרגיש כאב חד בין השכמות, הוא המשיך עוד חצי צעד
ונפל על הפרצוף. כנראה הוא לא לקח בחשבון את השומרים שפטרלו
מחוץ לחומה.

  את הירייה הזו שמעו בכל רחבי הגטו, ילדים קטנים שהתעוררו
משנתם התחילו לבכות ואלכס, שלא נרדם בכלל התחיל לבכות אתם. "בן
זונה" אמר לעצמו בשקט, "לעזאזל אתו, אני מעשן ת'סיגריה עכשיו".





  יואב סגר את הספר "סיפוריהם של ניצולי שואה".עמדו לו דמעות
בעיניים והיתה לו צמרמורת בידיים. זה לא היה מתוך עצב, אלא
מהתרגשות. חיים כאלה מסוכנים ולא שקטים, זה מה שהוא תמיד רצה.
אבל מה לעשות, אבא שלו מנ"כל של חברת הייטק מצליחה, הוא
ספורטאי מלידה, ממוצע ציונים הכי גבוה בכיתה, הכל בא לו יותר
מדי בקלות. הוא ידע שהוא לא יצטרך לעבוד יום אחד בחיים שלו,
אבל גם ידע שאם היה צריך הוא היה מסתדר מצוין.
הוא תמיד חלם לנסוע לאיזו מדינת עולם שלישי ולחיות שם בתנאים
הכי קשים שיש לאיזה חודש חודשיים בשביל לראות איך זה, ואז
לחזור הביתה. הוא חשב שזה יעזור לו להעריך את מה שיש לו. את
החיים הקלים, חסרי הקרבות וההקרבות, חסרי ההשקעה והצורך
להשקיע, שיש לו.



  יוני משכון ג' סגר את הספר "החיים הטובים". עמדו לו דמעות
בעיניים. הן לא היו מעצב, הן היו מקנאה.