פרק ראשון


1

הלכתי לי בגן בחוסר מעש
(טיפוסי - אין צורך לציין)
ולעסתי לתומי מסטיק מנטה. אני לא לועס בדרך כלל  מסטיקים בטעם
מנטה - אני די מעריך את עצמי, דווקא - אבל זה לא היה בדרך כלל.
היום גיליתי שדנה שוכבת... עם כולם בערך.
דנה היא החברה שלי,SO TO SPEAK , כפי שאתם יכולים לשער. זה לא
היה כה גרוע אם הערך "כולם" היה מכיל גם אותי. אבל לא, איתי
הייתה צריכה דנה לשחק אותה מריה תרזה. ניסיתי, אלוהים יודע
שניסיתי, אתם יודעים, השטויות הרגילות. קצפת, אזיקים, אפילו
הבאתי פעם את אחותי. אמרתי לה שדנה ואני עורכים ניסוי
אנתרופולוגי, אבל שכחתי לציין את המושגים "שלישייה" ו-"מין
פרוע".
זה רק גרם  למצב להיות גרוע יותר. זה היה הלילה הראשון שחטפתי
מכות מבת. לא החזרתי לה. בדיוק מה שאני צריך, תיק במשטרה. בקטע
הזה אין סיכוי לבנים, חוץ מזה שאז עוד אהבתי אותה. אני עדיין
אוהב אותה,
(גם את דנה אני עדיין אוהב)
אבל זה לא כמו פעם. אם היו לי תוכניות סקסואליות שכללו קרובות
משפחה מסוימות, אז הם די הלכו לעזאזל, אתם יודעים - המקום הזה
ששולחים אתכם אליו מדי פעם, ומשום מה אתם לוקחים את הפנייה הלא
נכונה באלברקרקי ולא מגיעים לשם.
או יותר גרוע, כן לוקחים את הפנייה הנכונה באלברקרקי.
לא משנה. אבל מה, כן הייתי קצת עצוב. לא שזה מתאים לי להיות
עצוב מבת או משהו כזה. מה פתאום. כשגלי  לא רצתה אותי יותר אני
הייתי עצוב?  מה, ככה אתם רואים אותי? ישר באותו ערב לקחתי את
המכונית ויצאתי לקרוע את העיר. כוסית קולה, בקבוק וודקה, שלוש
בנות, כמה בנים כלבים וחתולים - שנתיים אח"כ והייתי כמו חדש.
כך  שאתם  מבינים בוודאי שלא הייתי מודאג.
הפעם הייתי בכל זאת קצת יותר מודאג. אתם  מבינים, ההורים שלי
די שמרניים. פרימיטיביים, הייתי אומר. אחרי המפגש המצער  של
המכונית עם העמוד חשמל ההוא,
(ואני לא סבלתי את העמוד הזה מההתחלה, הוא הסתיר לי את הנוף
מהחדר)
הם לקחו לי את המכונית
(כלומר, לעצמם את המכונית. שלהם - אבל לא צריך להיות קטנוני)
האמת היא, שגם היו עלי באותו יום משהו כמו שני שקל, ואני חושב
שזה היה לפני שקניתי את המסטיק מנטה המחורבן. אז אתם  מבינים,
הייתה לי סיבה לדאגה.
הכי חשוב - לא היה לי עם מי  להזדיין, וזה היה די טראגי
כשלעצמו, אם אתם מצליחים להזדהות עם ההרגשה הזו. סך הכל,
זיונים זה דבר די נחוץ, בייחוד כשאתה מגלה שהחברה שלך יודעת
איך כל אחד מהבנים בשכבה נשמע כשהוא גומר.
לפחות הייתה משתפת אותי בזה. היינו יושבים ביחד וצוחקים על איך
שרועי רוב גומר, או זאב עמית זיין גרוע...
או  משהו... על כל האנשים הללו שיש  להם יותר זיונים  ממני,
(זה לא  ממש קשה)
יותר חברים  ממני,
(נו, טוב...)
ונראים הרבה יותר טוב ממני,
(ואני לא אשפיל את עצמי בהערה הברורה כאן)
ו... עצרתי את עצמי בשלב זה בפראות, לפני שאני אצליח להכניס את
עצמי לדיכאון רציני  ממש. אפילו שקשה היה לי  לדמיין משהו  ממש
גרוע יותר מזה, אבל, STILL לא  ממש רציתי לנסות.



2

פתאום מצאתי את עצמי מול הבית של אפרת. אפרת עובדת בפאב של
הומואים כשהיא לבושה בשמלה שחורה נצחית.
(מעשה די מסוכן - אני לא הייתי מנסה להגיד לא  ללסבית במשקל
שמונים ותשע קילו שעונה לשם  אתי בוסקילה)
אפרת ואני חברים די טובים, אנחנו מדברים המון, ובדרך כלל גם
שוכבים. למרות הפיתוי העצום להתפרץ לדירה שלה ולהצמיד אותה
לקיר, מיציתי את השאיפות החייתיות שלי בדפיקה
(מנומסת)
על הדלת.
אפרת גרה עם שותפה שלה ועם חתולה בשם אווה בראון. אני חושב שהן
שוכבות.
(היא והשותפה, במקרה הזה)
לא אכפת לי, אני לא אדם קטנוני. אז דפקתי.
אף אחד לא ענה, אך כפי שציינתי כבר, אני לא אדם קטנוני, אז
דפקתי יותר חזק. אחר כך חיכיתי. לא  מתוך אדיבות, כי  ממש  לא
הייתי במצב רוח הזה. להפך. פשוט מתוך רגשי השתתפות בחלקים
היחידים בגופי שאולי אינם מוכי אידס עדיין ויתחשק  להם  להמשיך
לחיות.
הסיבה לאופטימיות זו בהמשך קיומי, נעוצה באנשים כמו אפרת, אתם
אני שוכב כמובן, ללא... איך נגדיר זאת... מחיצה שתפריעה
למיזוגנו, דבר המצביע ללא ספק על הIQ- האין סופי שניחנתי בו.
הייתה איזו בחורה, מיכל, אחת מהראשונות שלי, שהייתה אומרת 'בוא
נתחבר' כל פעם שהייתה מדברת על זיונים. ממנה רכשתי את שפתי
הנקייה בנוגע לעניינים כגון אלה. בכלל אני די מושפע מאנשים
שאני אתם במגע אינטימי, חוץ מההקאות, הגירודים, והצריבה בשתן
שעוברים לי בדרך כלל עם השימוש הקבוע באנטיביוטיקה, זאת
אומרת.
בסוף הדלת נפתחה. אפרת פתחה את הדלת
(רק את הדלת, לצערי, אבל זה מסוג הטעויות שאפשר לטפל בהן.)
היא לבשה חלוק בית שכנראה היה פעם של סבתא שלה, ועדיין נראתה
כמו מיליון דולר.
"מה אתה עושה כאן?"
אתם יכולים לטעות ולחשוב שזה היה לא מנומס מצידה לפתוח את
השיחה בצורה כה בלתי ידידותית, אבל אפרת ואני מכרים ותיקים,
ככה שאנחנו מרשים לעצמנו להיות די דוחים אחד כלפי השני.
(אז ציינתי לעצמי, שמדובר במיליון דולר של שטרות ישנים
ומקומטים, כפיצוי)
"הייתי בסביבה." אמרתי ונכנסתי אל הדירה בלי להתבקש.
"אתה נראה חרא." היא העירה. ניכר היה שקורי השינה עדיין דבקו
לעיניה, אחרת הייתה משתמשת בסופרלטיבים הרבה יותר קשים.
"זה בגלל שדינה שוכבת עם כולם."
"לא קוראים לה דנה?"
"דינה, דנה, כולן אותו זבל. אני עם בנות גמרתי."
"I wish." מלמלה אפרת ופנתה לעבר החדר שלה. "אני עוד שנייה
יוצאת."
התיישבתי בינתיים בסלון. אפרת הלכה להתלבש, כמו שאני מכיר
אותה. היא לא מסוגלת שיראו אותה לובשת בגדים שנגמרים אחרי
הברכיים שלה, וזו תכונה די חיובית אצל בנות, בייחוד בנות
שנראות ככה. אנשים טועים וקוראים לבנות כאלו "זולות", בלי לדעת
כמה הם טועים. תיקחו בת "זולה" כזו, תמכרו רק את הבגדים הזולים
שהיא עוטה על גופה האנורקסי, ותישארו עם משכורת ממוצעת של מנתח
פלסטי לפני תחילת עונת הרחצה. ככה זה, כמו שאימא שלי הייתה
אומרת לאחותי - מה שקצר, עולה ביוקר.
(ואימא שלי צריכה לדעת - היא התחתנה עם אבא שלי, אחרי הכל)
טוב, אז ישבתי על הספה, ככה בלי לחשוב. הייתי יותר מדי מרוכז
בחרא הפרטי אישי שלי, לכן לקח לי די הרבה זמן להבין שאולי אני
מפריע למשהו. בהתחלה הייתי יכול להבין זאת, לפי העובדה שהושבתי
בקשיחות על הספה, במקום לגשת בטבעיות לחדר. אחר כך הייתי יכול
להבין לפי הזמן שלקח לה לחזור לחדר, אבל אני מניח שמה שחדר
לבסוף אל מוחי האנליטי היו ההתנשפויות הריתמיות קמעה. גם עם זה
עדיין לקח לי הרבה יותר מידי זמן עד שקלטתי. בכל זאת, ברגישות
אופיינית לי, לא חלמתי לעזוב. נאנחתי לעצמי ונשענתי אחורה על
הספה. הקשבתי עוד קצת ושקלתי בכל זאת לעזוב, אחרי הכל הרעשים
הללו עשו לי פלשבקים לא רצוניים אל האירועים האחרונים שהביאוני
עד הלום. תודה לך דנה שהבאתני עד הלום, מלמלתי לעצמי, בצורה כל
כך פאטתית עד שאפילו אני הייתי מרוצה מעצמי מחץ. לרגע קצר
וחולף כמובן.
"אפרת! את גומרת שם?" שאלתי והתכוונתי לכל מילה.
"כן!" ענתה אפרת, מתכוונת גם היא לכל מילה. משהו מוזר קורה
לאוצר המילים שלך כשאתה מזיע וערום ומישהו מעליך צורח מילים
בנות הברה אחת ישר לתוך האוזן.
החלטתי שנמאס לי. הענקתי בעיטה קלילה לאווה, שניסתה לבצע משהו
מגונה לרגל שלי, והלכתי לדלת.
"אני הולך." הודעתי. אין תגובה.
"טוב, אני רק אעוף החוצה ואהרוג את עצמי, או משהו." הוספתי
בדרמטיות. הדלת זזה, ואפרת הציצה החוצה. השיער שלה נראה כמו של
אדם שליקק תקע.
"תהיה מתוק ותכין לי קפה?" ביקשה בחיוך מתנצל. היא באמת יפה
כשהיא מתאמצת.
"בטח." אמרתי. ככה זה, אסור לסמוך על לסבות.
"אולי תהיה עוד יותר מתוק ותכין גם פעמיים תה? יש לנו קצת בעיה
של איבוד נוזלים..." אמרה שוב אפרת כשהוציאה את הראש מעבר לדלת
בפעם השנייה. אפשר לסמוך אפילו פחות על לסביות שאוהבות בנים.
לא עניתי וניגשתי למטבח. זה יכול להיראות לכם כמו התנהגות
פראיירית במיוחד, אבל ביני לבין אפרת יש הבנה מיוחדת. אני לא
שואל למה, והיא לא עונה לי. אידיליה שכזו.
אידיליה או לא אידיליה, קופסת רעל עכברים מתחת לכיור בהחלט
קרצה. בעטתי בה פנימה, למנוע מעצמי לבצע דברים שיגבילו את חופש
התנועה שלי בצורה דראסטית.
הייתי פעם באבו כביר למעצר של עשרים וארבע שעות, זה היה אחרי
אי ההבנה שהייתה לי ולעמוד החשמל. אני לא ממש רוצה לדבר על זה,
אבל אם אתם מתעקשים, אז תדעו שיש דרכים יותר היגייניות לבלות
את יום שישי בערב.
הכנתי קפה, וגם פעמיים תה. שקלתי לרגע להכין עוד אחד, לא הייתי
בטוח אם אחד מהם אמור להיות בשבילי, אבל לא התחשק לי לשאול כמה
אנשים נמצאים בדיוק באותו החדר. אנשים שנהנים ממין, כפי שכבר
הבנתם ממני, לא ממש אהודים עלי ברגע זה.
"אפרתי... א... ה... כמה אתם שם בדיוק?" טוב, כבר התאפקתי איזו
חצי דקה לפני ששאלתי.
לא הייתה תשובה.
"אפרתי?"
"מה זה בדיוק?" חקרה אפרתי בטון חקרני במיוחד.
נאנחתי לעצמי, אין שם אף אחד. בצורה ממש מעוררת רחמים, מצאתי
גילוי זה כמרגיע במקצת.
"הקנאה שלך תהרוג אותך מתי שהוא," מלמלתי לעצמי, "זה שלך רע לא
אומר שלכולם צריך להיות, יא מניאק", מלמלתי לעצמי עוד קצת. אך
למרות הכל לא יכולתי להתעלם מהרגשת החמימות שהתפשטה לאיטה
בחזי. בכלל נטיתי פתאום  לדבוק בתיאוריה שהיטלר, והעם הגרמני
בכלל אם כבר מזכירים את זה, היו דודים אדיבים עם מצב רוח קצת
רע, במשך, נגיד, איזה מאה שנה.
חשבתי קצת על התיאוריה שלי בזמן ששפכתי את כל מה שנשאר מהסוכר,
אחרי שטיפלתי בשאר הכוסות, אל תוך כוסי. ערבבתי את הסוכר
באיטיות, אך לא יותר מדי, אני לא כל כך אוהב מתוק
(כן, אני יודע - שחוק, אבל בכל זאת נכון. אין הרבה דברים
מספקים כמו לבזבז סוכר, של אנשים אחרים בצורה כה פואטית).
שקלתי אם לשתות את כוס התה הפואטית שלי כאן, או להשתמש בזה
כתירוץ לפרוץ לחדר. לבסוף ביצעתי את ההחלטה הצפויה.
"אפרת? אפרתי? את לבושה?" שאלתי בקול דידקטי. המגש רעד קצת,
משפריץ תה רותח על השטיח. יש לי ידיים חזקות, אבל החמש וחצי
קילו סוכר בכוס שלי הכבידו עליהן במקצת.
גיליתי שהיקום התחכם לי, כהרגלו, והציב בפניי דילמה משעשעת:
לשמוט את המגש שהתחיל להיות כבד בצורה מפחידה על החתולה בין
הרגליים שלי, או להתרכז ממש חזק ולהזיז את הידית של הדלת
בכוחותיי העל חושיים, הדלים משהו.
"אפרת! תזיזי את עצמך, התה המסריח שלכם נשפך עלי." זה לא היה
מדויק. התה המסריח שלי נשפך עלי.
אפרת הזיזה את עצמה ופתחה את הדלת, מבט משועמם על הפרצוף שלה.
"תודה חמוד. אתה מלאך." היא נישקה אותי על המצח, מתעלמת מאגלי
זיעה שהחלו להרטיב את החולצה שלי. האדים החמים עלו ישר לפרצוף
שלי, וזה יצר תחושה לא נעימה של סאונה. ההורים שלי גררו אותי
פעם לקנטרי ברמת חן, אבל הצלחתי לצאת משם לפני שאיבדתי סופית
את ההכרה.
אפרת סיימה לנשק את המצח המיוזע שלי, התכופפה, ונתנה לי אחת
יבשה על השפתיים.
"יש לך ריח של מוכרת בבוטיק." ציינה אפרת.
"זה המנטה." החלטתי שהג'נטלמניות שלי עלולה להרוג אותי ואת
אווה בראון ביחד, ופתחתי בתהליכי העברה מסיביים של המגש אל
אפרת. אפרת קלטה אותו ונבלעה אל תוך החדר, מלווה בשורת
צחקוקים, ולפני שהספקתי לקבל בחזרה תחושה בידיים ולהציץ להיכל
ההפקרות. הדלת נטרקה לי בפרצוף, ונשארתי עומד כמו אדיוט עם
החתולה המפורעשת מייללת כמו זאב ערבות גוסס.
"טוב." מלמלתי, מנסה להציל שריד של כבוד עצמי או בעצם כבוד של
אחרים אלי.
אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה עם הכבוד העצמי, כלומר הביטוי הזה
כבוד עצמי. נראה לי שאם אדם היה רוצה כבוד עצמי הוא היה נשאר
בבוקר במיטה אם איזה בקבוק של משקה טוב. בדרך כלל כשאנשים
מדברים על כבוד עצמי הם מתכוונים ליכולת שלהם לגרום לאנשים
אחרים לראות אותם באור מאוד ספציפי, וכך להשיג כסף, כבוד,
אהבה, מין,
(ומין ומין ומין - טוב, יכול להיות שיש לי פיקסציה זעומה
בנושא)
ועוד דברים אחרים למיניהם שאינני זוכר עכשיו אחרי שהזכרתי את
האחרון.
"טוב." אמרתי בכל רם יותר, מנסה כאמור להציל את כבודם של אנשים
אחרים כלפי. שקלתי לעזוב בטריקת דלת או משהו, אך מחשבותיי
האחרונות עוררו בי את המודעות שלפחות לגבי אפרת, או כל אדם
שמכיר אותי יותר מחמש דקות, ניסיון זה הנו חסר טעם במיוחד.


3

אז ככה יצאתי לי שוב אל העולם, מנסה לנחם את עצמי במחשבה על
אותם חמש
דקות ראשונות.
בחלומי, נמצאתי על אי בודד מיוחד בכלא הנימפות. מין פנטזיה
האהובה עלי במיוחד שאליה, כבר אני רואה עכשיו, לא תהיה לי
כנראה ברירה אלא לשוב ולפרט בהמשך.
פנטזיות זה דווקא אחלה. אנשים נוטים לזלזל בחשיבות של פנטזיות,
וזה די חבל, וגם די מגוחך, בייחוד בשעה שהם מעניקים חשיבות
מוגזמת למציאות. פנטזיות שוות הרבה יותר מהמציאות, זאת אומרת.
קחו לדוגמה אותי ואת דנה. עד עכשיו היה לי את הרעיון הזה על
המשך חיינו המשותפים יחד, רעיון שכלל אחוזה כפרית בראש הנקרה,
ג'קוזי בסלון ובן שיקראו לו תומר או אסף. לא בלי בושה, אני
חייב להודות שהפנטזיה כללה גם דברים הרבה יותר אדיוטים, כמו
אהבה הדדית ונאמנות אין קץ.
(שימו לב שלא אמרתי 'נאמנות אין קץ הדדית', גם בפנטזיות צריך
לשמור על קווי מיתאר הגיוניים כלשהם)
עכשיו, אם נחזור למציאות, התמונה הכללית הייתה קצת פחות
מוצלחת. כמו שכבר ציינתי, דנה אכן שכבה עם כולם חוץ ממני, ככה
שאסף, או תומר, או איך שלא קוראים לדביל, נקלע לסכנה קיומית
חמורה. גם האחוזה הכפרית בראש הנקרה נראתה, איך להגיד בעדינות,
בלתי אחוזתית להחריד.
שלא תטעו, לא ריחמתי על עצמי. אני לא הטיפוס המלנכולי, למרות
שברגעים של כנות עצמית
(מושג מטופש כמעט כמו כבוד עצמי)
אני עשוי להודות שיש לי יותר מסיבה אחת לתקוע את הראש לתנור
גז.
יש לי שיטות לטפל בכאלה מצבים. שיטה אחת היא הדחקה, ואם למדתם
פסיכולוגיה,
(ואני לא מאשים אותכם ואומר שלמדתם, אני סתם מעלה השערה פרועה
ולא מחייבת. יכולתם למשל לקרוא את המאמרים המדעיים להפליא
בלאישה שאני קראתי)
אתם בטח יודעים שזה מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר. לפעמים הוא
אפילו עוזר לי. הפעם, למרבה הצער, המצב נראה קצת יותר חמור.
אבל אני לא טיפוס כנוע, אני המשכתי ללכת במורד הרחוב, בתיאום
עם השמיים שהחשיכו במהירות מפתיעה,
(כאילו שנגמרו להם הבטריות והם בכלל לא שמעו על דורסל או
אנרג'ייזר והם עדיין משתמשים במשהו מחורבן מתוצרת טיוואנית לא
ידועה)
עד שהגעתי סוף סוף לבית הקברות שלנו.
אמרתי לכם שאני יודע לטפל בעצמי.


4

כן, בית הקברות השכונתי החביב עלי, ולצערי אני לא צוחק.
הייתי מביא לכאן פעם את כל הפגישות הראשונות שלי, ובקיץ, כשלא
יותר מדי קר, אפשר להזדיין כאן ממש לא רע, בתנאי כמובן שהאדמה
על הקבר הספיקה כבר להתקשות מספיק. טוב, זוהי הסיבה שהפסקתי,
כשגילינו שהקרקע עליה הזדיינו, הייתה בעצם שייכת לקבר חדש
במיוחד ועדיין ללא מצבה.
הדר פרי, הבחורה שהייתה איתי, חשבה דווקא שזה מצחיק במיוחד.
אני לעומת זאת, למרות כל הפוזה הגברית במיוחד המחייבת, בייחוד
בבית קברות,
(אתם יודעים... את מפחדת?... אל תהיי מגוחכת אני יכול לדאוג
לשנינו...)
לא מצאתי את הסיטואציה מצחיקה בצורה כה היסטרית. אפילו שהמילה
היסטריה
כן הייתה יכולה להופיע, בהרכב שונה במקצת, בתיאור הרגשתי. הדר
הייתה צריכה להרגיע אותי כל הדרך הביתה, כשלא הייתה מקופלת
מרוב צחוק, זאת אומרת.
הקטע המצחיק, שכשעה קודם לכן, היא שיחקה יופי את תפקידה הצפוי
מראש. היא נצמדה אלי, בדיוק ברגעים הנכונים, נראתה קצת מודאגת
ברגעים אחרים, או ממש נפחדת כשלא פעלתי מספיק מהר, עכשיו כשאני
חושב על זה, בשלבים מסוימים של הערב.
כל זה בא ללמדך דבר אחד, בנות לא כל כך טיפשות כמו שהן עושות
את עצמן. היית צריך להבין את זה בעצם די ממזמן, אף אחד לא יכול
להיות כל כך טיפש כמו שבנות מציגות את עצמן. ליתר דיוק,
כשחושבים על זה כך, אדם חייב להיות בעל כשרון מיוחד, או אולי
חכמה מיוחדת כדי להצליח להציג את עצמה בצורה כה דבילית.
אני מוכרח להודות שגל זה של מחשבות, די כבש אותי תחתיו. לרגע
אף הצלחתי לשכוח מכל עניין דנה המצער. לרגע. התחלתי להעביר
בתוך מוחי, בת אחרי בת. הן פשוט צפו ועלו, דוחקות אחת את
השנייה. בחרתי להתמקד במיוחד באותה הדר פרי הזכורה לטוב
מסיפורנו המשעשע
(אך המשפיל)
מקודם. נתתי לעצמי לשחרר צחקוק קצר ודבילי במקצת
(ומושפל)
בהיזכרי באותו לילה. אני מוכרח לציין, שבניגוד לרוב הבחורות
שפגשתי,
(ובניגוד לשמה הדבילי במיוחד - איזה שם זה הדר? מה זה אמור
להיות? מה זה, ביחד עם השם אלה? - , כן, קראתי לבת שלי אלה, אז
מה זה בדיוק אומר - שאני זאוס?!)
הדר לא השאירה צלקות עמוקות נפשיות ברוחי,
(מעט השפלה, כבר ציינתי?)
ואלו שכן השאירה, ממש לא היו אשמתה.
(השפ... טוב, די, ציינתי למוחי וניסיתי לצאת מלולאת הזמן
והמרחב הקטלנית שנתקעתי בה - חוץ מזה, אמרתי לעצמי בסיפוק לא
קטן - יש לך די הרבה תסביכים בקשר למקרה הקטן הזה, לגבי מישהו
שאין לו בכלל זכות שיהיה לו אגו)
"יש לך בכלל די הרבה תסביכים." אמרתי בקול. לא היה שם אף אחד,
ופחד קליל התגנב ללבי.
(בצעדי ענק, יש להוסיף)
התיישבתי על אחד הקברים. הוא היה קר וקשה, והעביר צמרמורת לא
נעימה בגוף שלי. התחלתי לרעוד. מקור, כמובן. טוב, אולי לא רק
מקור. זה נשמע דפוק, אבל עד עכשיו, לבתי קברות הייתה משמעות
מינית בשבילי. זה היה כמו חדר מיטות אחד גדול, הרבה מזרונים
מאיכות די גרועה, חמישה כיווני אוויר.
(אולי שישה, אם תוסיפו לזה את האוויר שבא מלמטה, אבל על זה אני
אפילו לא רוצה לחשוב)
יכול להיות שטעיתי קצת. לפני חודשיים, בהלוויה של סבתא שלי,
כמעט שאלתי את אימא שלי עם מי הולכים להזדיין. נראה לי די
מטופש לעמוד מול בור ענקי עם כל הצמחייה והאוויר הנקי בלי
מישהי, או מישהו, או משהו, בין הרגליים.
אני שוב מגזים. אף פעם לא הבאתי בן לבית הקברות השכונתי
והחביב, וזה אולי בגלל שהיו לי רק ארבעה, שזה עניין מורכב בפני
עצמו. בנות השתלבו קצת יותר עם האווירה הזו של המקום, או בעצם
- האווירה של המקום היטיבה עמן. זה סתם להן את הפה, וגם אם זה
נשמע לכם שובינסטי, תדעו לכם שאין דבר יותר מעצבן מ-'אבל אתה
אוהב אותי, נכון?' בדיוק כשאתה מתכונן לצרוח בחייתיות אל שמי
הלילה, כששעתיים של כאב ביצים מתסכל עומדות להגיע אל סיומן.
המציבות, משום מה, השכיחו מהן את הרצון לשמוע ממני הצהרות על
הסכם חלוקת רכוש וארוחת ערב כל שבועיים אצל ההורים שלה.
הפעם זה היה שונה. הפעם לא היה מגע מוכר של שלושה קונדומים
מקופלים בכיס האחורי של הג'ינס שלי, הפעם לא היה ריח שמפו ושל
דיאודורנט בריח תותי בר צמוד ללחי שלי, ואתם רוצים לשמוע משהו
ממש מופרע, ממש דפוק, ממש חולני? הפעם גם לא עמד לי. הה! איך
זה בשביל דיכאון?
המשכתי לשבת ולחשוב. איכשהו, המחשבות השכיחו ממני את הזומבים
הפוטנציאליים שקבורים מתחתיי, אבל העליבות המסוימת בה לקו חיי
היו מפחידים לפחות כמו אצבעות קרות שיכולות לתפוס לי את התחת
כל שנייה. אני לא תומך ברחמים עצמיים, כבר אמרתי לכם, אבל
האופציות הלכו והצטמצמו.
בסוף התפשרתי עם שאריות השליטה העצמית שנותרו בי, ובכיתי לי
קצת בשקט. אחר כך בכיתי בקול, ואחר כך סתם ניסיתי לדמיין אם
בסוף הבכי שלי נשמעתי בוכה או צוחק. האמת? אני בעצמי לא יודע
מה בדיוק זה היה, אבל זה היה טוב. לא טוב כמו צווחות חייתיות
בשמי הלילה, כאמור, אבל גם לזה היה קסם המסוים. הקסם המסוים
הלך לעזאזל כשאצבעות שלדיות קרות כמו קבר תפסו אותי מאחורה.

זה אחד הרגעים הללו בו חלק אחד במוח שלך צועק לך להסתובב, וחלק
אחר צועק לך להישאר באותו תנוחה, או יותר נכון פשוט משתק את
גופך.
שתי תחושות אלו, התנגשו פיסית בגופי בעוצמה מחרידה.
מצאתי את עצמי מסתובב , ומתפלל שזו הייתה סתם אצבע עלית במיוחד
של פיקוס.
וזו הייתה, ציינתי לעצמי בהקלה אינסופית, כשלא מצאתי דבר
מאחורי.
אני רק צריך למצוא את הענף הזה...
הסתובבתי בספונטניות לצדי השמאלי ושם הוא עמד.
רציתי לצרוח, אבל ממש. האימה חנקה את גרוני, ואני ממש מתכוון
לכך. ההבעה קורעת שרירי הפנים המופיע תמיד אצל גיבורי סרטי
האימה
(או הזומבים שרק ברחו מהגיהינום וחשבו ליהנות קצת ובמקום למצוא
קורבן קטן ואינטימי, עלו למשל...על אימא שלי).
בכל מקרה, עם הגרון החנוק וכל זה היה לי קשה לצרוח. חוץ מזה,
ציין חלק קר במוחי, אתה לא מכיר אותו בכלל.
כן, אני יודע שזו מחשבה טיפשית, רוב הקורבנות לא הכירו את ד"ר
חניבעל לקטר או כל רוצח גרזן שכונתי שתקף אותם, אבל היה במחשבה
זו משהו מרגיע במיוחד, באופן זר לדפוסי מחשבה רציונליים
מוכרים.
(לא שאני מתיימר מלקרוא למה שקורה במוח שלי רציונלי)
הסתכלתי עליו שנית. הוא באמת לא נראה מוכר. הסתכלתי קצת על
הצדדים... לא הוא לא נראה מעורפל. לא כמו שרוח אמורה להיות...
אבל סך הכל מה אני כבר אמור להבין ברוחות... חיכיתי שאולי יגיד
משהו או סתם יעלם, מה שלא יהיה קיוויתי שיעשה את זה קצת מהר,
הלב שלי לא נראה בנוי ללחץ הזה. ידעתי שבגיל חמישים, כשלחץ הדם
שלי או הלב יסגרו איתי את החשבון, אני אזכר ברגע זה ואדע
שדנה... דננית... מה שלא יהיה, שקשה לי להתמקד בזה עכשיו, לא
הייתה שווה את זה.
ניסיתי לעשות משהו מועיל עם עצמי. ניסיתי שוב לצרוח, ושוב
נכשלתי. המשכתי לשבת כמו נידון למוות, לא בגלל שחשבתי שהדבר
מתכוון ללכת מכאן למסיבת קוקטיל, אלא בגלל שלא רציתי לזוז, לא
רציתי לעשות שום דבר שיגרום לי להרגיש את הגוף שלי ואת המציאות
מתחככת בי באכזריות. השיתוק שאחז בשרירים שלי נתן לגיטמציה
למחשבות בנוגע לכך שזה היה חלום איום ונורא עם התחלה נוראה
וסיום אפילו יותר מחורבן
(ופחות מקורי)
ושדנה תכף תעיר אותי עם טוסט ומיץ תפוזים שהיא סחטה בעצמה לפני
רגע בחולצה קצרצרה ומכנסיים קצרצרות אף יותר.
זהו, בדיוק. דנה. טוסטים. מיץ תפוזים. זה נשמע נורמלי, זה
נשמע הגיוני, לא כל מיני דברים שעומדים מולי ומביטים בי בלי
עיניים וגורמים לשפיות שלי לנטוף בטיפות ארוכות על הגב.

המשכתי להסתכל. לעזאזל, הדבר לא זז. כמעט התחשק לי לצרוח עליו
מרוב כעס, זה לא אמור להיות ככה. זה היה כמו להביט בציור, רק
שאתה יודע שזה לא ציור, ואולי בכל זאת כן, לפחות כמו הציורים
שמביטים בך לכל מקום שאתה זז.
הדבר לא אמר כלום. זה לא היה מפתיע כשלעצמו, כי דברים בבתי
קברות לא ידועים בתור שותפי שיחה מוצלחים במיוחד, ושלא כמו
הדר, הם ידועים בתור שותפים למיטה מוצלחים אפילו פחות.
קיבינימט, רק אני, אבל רק אני, יכול לחשוב על מין כשמשהו כזה
לא זז מול הפרצוף שלי כבר חמש דקות.
אך לא. אל דאגה. הדבר לא המשיך לעמוד במקום. הוא התחיל לזוז,
וזה כבר היה מספיק מוזר בשביל לקום ולצרוח, ואכן קמתי, אבל
הצרחה נאבדה איפשהו ולא התחשק לי לחפש אותה. הדבר התקדם בצורה
משונה. קודם כל, למרות שהוא לא היה שקוף וכל זה, הוא עדיין לא
נראה חלק ממה שראיתי. הוא זז כמו על מסילה, כמו מצלמות דולי
שמרכיבים אותן בשביל לצלם סצינות מרדף. הוא זז בקו ישר אלי,
הוא לא השמיע שום קול ויכולתי לשמוע את הלב שלי צורח ודופק כמו
מכונית קיטור ישנה מ1886-, דופק וצורח ומתעוות ומשפריץ דם
בשיגעון לכל הורידים.
הדבר התעלם מהאור החיוור שהפיץ הירח מבעד לקרעים בעננים
הסמיכים. בעוד שהאדמה עליה הוא החליק
(ואני לא חושב שיש תיאור יותר טוב לתיאור הדרך שבה הוא זז)
הייתה מחולקת לקטעים מוצלים ומוארים, הדבר נשאר חשוך ואפל כמו
חור שחור, או כמו אנימציה פרימיטיבית על רקע סטאטי. רק שכאן,
הצמחייה המפותלת והסמיכה, הצמחייה שגדלה אל תוך עצמה ואל תוך
שטיח הבשר המתפורר שפעם מתחתיה, נראתה חיה ורעננה כמו העצים ב'
ספר הג'ונגל' של וולט דיסני, בניגוד לדבר הזה. בניגוד להכל.



5

התעוררתי בבוקר על המצבה. הייתי אמור לקפוץ בבהלה ולחשוב על
זוג הורים היסטריים שהתקשרו פעמיים למשמר הגבול, על מבחן
במתמטיקה שהתקיים הבוקר ונאלץ להתמודד עם לפחות כיסא ריק אחד
בכיתה, ובייחוד על משהו מפחיד בחוסר המוחשיות שלו שנצרב בתוכי
מתישהו אתמול בלילה. אבל תאמינו לי, וזו לא הגזמה, הדבר שהכי
הטריד אותי היה הגב שלי, שכאב ונתן לי את ההרגשה שהוא עשוי
מפלדה.
התמתחתי לי כמה דקות, ואז קמתי והלכתי  משם.