בבוקר, ידעתי, שבסוף היום תהיה לי החלטה די גדולה. אחת הגדולות
שאני אי פעם אצטרך לעשות. היתה לי משאלה אחת. ואני, צריכה
להחליט מה לבקש ובשביל מי, עד סוף היום.

זה היה יומיים לפני החתונה שלה, ומה המטורפת רוצה לעשות, ללכת
לקנות מגבות.
לי, לא היתה ממש ברירה.... כמובן, אני נגררת לכל מקום שהיא
תבקש, כל דבר קטן שלא הולך כמו שהיא רוצה היא נכנסת להתקפי
אסטמה ואפלפסיה... אז אני משתדלת לא להיות הגורם, שלחתן לא
תהיה סיבה לנטור נגדי טינה לכל החיים...
הם חברים כבר 7 שנים, מהתיכון, חיכו שהוא יסיים את הצבא, נסעו
לשנה חופש באוסטרליה חזרו לארץ ואחרי חודשיים, הופלה! חתונה
בדרך!!
לשניהם היו  הרבה פחדים וספקות, לא היתה להם אף מערכת יחסים
רצינית לפני כן, וכל אחד התקשר אלי בזמנו הפנוי וכל פעם הרגעתי
כל אחד בנפרד.
היתי כל כך עייפה. עד שהיא מצאה סט מגבות בצבע סגלגל בגוון
אפרפר לילך, נרגעה ואישרה לי לחזור הביתה.
חיכתי לקצת שלווה, להיות לבד,לנוח לחשוב, להחליט מה לבקש...
פנטזתי לי על אמבטיה חמה, מוסיקת רוק ברקע ושקית שוקו קר.

לסבתא שלי היה רעיון אחר. היא חיכתה לי בבית, רצתה לדבר איתי,
על הזכרונות שלה מהילדות בהונגריה... על הבית ,על הכפר, החלב
הטרי, המלחמות שהיא ראתה...
באמצע השיחה היא התחילה לשתול מילים בהונגרית ובסופו של דבר
לדבר אתי בהונגרית שוטפת, ובכלל לא שמה לב. היא כבר קצת
ערירת... מסכנה... אבל המשכתי לשבת, לתת לה לדבר, לא להבין
מילה וחפשתי לעצמי דרך מילוט...
ההצלה הגיעה כששמעתי צליל חבטה של ישבן פוגע בקרקע מהחדר של
אחי.
רצתי לראות שהכל בסדר... אני כמובן אחות דאגנית לשלומו של אחי
יקירי....
הוא משך בשתי הידים את השיער אחורה חזק, כדי כאילו למתוח את
הפנים, לפעור את העינים. התישבתי לידו.
- מה קורה לך חבוב?!
- סתם, אותו חלום. הוא מלמל...
סדרתי לו את הכרית מתחת לראש, שירדם מהר וישכח.
מאז שהוא השתחרר מהצבא, יש לו כל הזמן את אותו חלום. הוא לא
מוכן לספר לי על מה. אבל כמה פעמים הוא העיר אותי מהרעש שהוא
עושה באמצע הלילה. שמעתי אותו חוזר על משפט לעצמו. "אתה לא שם.
אתה לא שם אתה לא שם". עד ששוב היה שקט והוא חזר לישון.

פחדתי לצאת מהחדר שלו, שסבתא שלי לא תתפוס אותי שוב.
רק כשהפלאפון שלי התחיל לקרוע את האויר בצלצול המעצבן שלו רצתי
לענות מהר לפני הוא יעיר את אחי שרק נרדם.
שוב היא. הוא לא אהב את המגבות. הם נכנסו לריב מטורף, הוא קם
ויצא והיא לא חושבת שהוא יחזור. ופתאום היא התחילה לחשוב. למה
בכלל היא רצתה להתחתן, והיא לא רוצה להיות לבד, היא לא יכולה
בלעדיו, היא לא רוצה מגבות, לא רוצה את ההרגשה הזאת בבטן, שהכל
מתהפך, מעיים הופכים לטחול,  וראות מתערבבות בחנקן.
ואז הוא חזר. חיבוק נשיקה. הכל בסדר. יופי להם.
די. אני חייבת רגע שקט לראות מה לעשות. נכנסתי לחדר שלי, סגרתי
את הדלת וראיתי שכבר חמש בערב. ארוחת שישי מתחילה בעוד 13 דקות
ואני לא הכנתי שלוחן לשבת. לא היה לי כח לעוד ריב עם אמא שלי,
מאז שהיא נכנסה לגיל המעבר המצב רוח שלה מתחלף בכל רגע. ואותי
היא אף פעם לא אהבה במיוחד... אז עדיף שקט. למאוחר יותר...

שולחן מוכן, אחותי ובעלה מועילים בטובם להגיע כרגיל באיחור
יושבים אוכלים מדברים,  מתווכחים. כאילו שזה מענין מישהו.
פוליטיקה, מצב המשק, תקופת המנדט, הפסקתי לעקוב אחריהם... בשלב
מסוים אמרתי שנזכרתי במשהו חשוב ושאני מאוד מצטערת אבל אני
חייבת ללכת ומהר,השמש כבר שקעה והיום כמעט נגמר, הגיע הזמן
להחליט.
לקחתי את המעיל שלי ויצאתי .
הסתובבתי לי ברזי העיר, עד שמצאתי מאפיה שמצאה חן בעיני. קניתי
לי עוגה קטנה, תקעתי למעלה נר, הדלקתי עם המצית שלי. נשמתי
עמוק.
ונשפתי עליו.
ובקשתי, ששנה הבאה, לא ישכחו את היומהולדת שלי.