כל אותו יום שישי אחר הצהריים היא ישבה בחוסר מעש. עד שהחליטה
שהיא צריכה לעשות קצת סדר בבלאגן. שי אמר לה כבר אלף פעמים
לסדר את הדברים שלה. הוא בקושי קיבל אותו גם ככה כשותפה, הדבר
האחרון שהיא הייתה צריכה זה שהוא יזרוק אותה החוצה.

היא ישבה מול המראה בחדר שלה.
הסתכלה על הפנים שלה, על הגוף. היא תמיד אהבה מראות. מגיל צעיר
היא הייתה מודדת דברים ועושה הצגות מול המראה. היא לא הייתה
כמו כל הילדות האחרות בגן,היא לא רצתה להיות דוגמנית,או רופאה,
"אני רוצה להיות שחקנית!" היא כתבה בדף המעוטר בפרפרים ופרחים,
שהכותרת הייתה, "מה ארצה להיות כשאהיה גדול".
היא מצטערת. היא יושבת וחושבת על מה שהיא עברה בחייה.
"איזו משמעות יכולה להיות לכל זה?" היא מנתחת. היא אף פעם לא
אהבה להשאיר דברים פתוחים. זה לא עשה לה טוב. בגלל זה היא אמרה
לו את זה בפנים. היא פחדה שזה יחזור אליה. בגלל זה היא ניצלה
כל שנייה מהחיים שלה, בתהיות אחר משמעות המעשים שלה ושלו. היא
לא הקשיבה לכולם, כשאמרו לה שזה חסר משמעות. שחבל שהיא תבזבז
את חייה בתהייה ובו.
היא הייתה בחיפוש תמידי אחרי עצמה, תמיד היא חיפשה להתנסות
בדברים חדשים. זה נורא משך אותה. "איך אוכל למצוא את עצמי אם
אי לא מנסה דברים חדשים?" היא הייתה אומרת תמיד כשהיו אומרים
לה שתפסיק. היא הייתה בנאדם נורא אופטימי. היא תמיד הסתכלה על
חצי הכוס המלאה. עד שהכוס נשברה. בנקודה מסוימת היא החליטה שזה
חסר משמעות. שאם היא תצפה לטוב ויהיה רע, היא פשוט תתאכזב. אז
עדיף שהיא תצפה לרע מכל, ואז, או שציפיותיה התגשמו, או שהיא
תהיה שוב מופתעת.
היא הייתה בנאדם נורא מוזר.
היא הייתה לפעמים מתעמקת בדברים הכי שטחיים שיש.
"מוזר... איך לך זה לוקח שתי שניות, ולי חצי שעה???" כשהייתה
משווה מהירויות של מריחת הלק השחור על הציפרוניים הקטנות שלה,
שבנתיים כבר הספיקו לגדול.
רק אחרי הצבא, היא פגשה אותו. יותר נכון ראתה אותו. היא
הסתובבה בדיזינגוף, ולפתע מתוך ההמון שהתהלך שם, היא ראתה
אותו. בצד השני של הכביש. הוא נראה קצת ממהר, והיא פשוט נעצרה.
היא הסתכלה עליו. על השיער השחור שלו, העיניים החומות העמוקות
שלו, מסתכל בשעון, ולפתע הוא קלט אותה. כבר לא היה שם.הם עמדו
שניהם, בגשם, בין כל האנשים שהתרוצצו שם.ואז,האוטובוס הגיע.
וכשהוא נסע, הבחור נעלם.
היא לא הפסיקה לתהות, ולחשוב "מה אם"... היא הייתה נורא
מתוסכלת.
היא הרגישה שהיא מכירה אותו שנים. היא הרגישה שפתאום חצי לב
שלה נשבר, וזה השאיר בה חלל כל כך ריק.
היא לא יכלה לעושת כלום בנוגע לזה. היא ישבה, בהתה במסך הכבוי
של הטלויזיה, וחשבה על זה.
"מה אם זה היה סימן? אולי, אולי אלוהים גרם לי לראות אותו,
ואולי, מה זה אומר??" אבל דוקא עכשיו, היא לא הצליחה לנתח את
זה.
מכורבלת בשמיכת הפוך. הדלת שלה הייתה סגורה, ונעולה. שי, השותף
שלה דפק בדלת מספר פעמים,אך היא לא פתחה לו. היא פשוט לא מצאה
את הטעם לקום מהמיטה.
בשבילה, זה לא היה "רק" בחור. זה היה סימן. למה?- היא לא בדיוק
ידעה. היא כבר התחילה לחשוב שזה הסוף.
"שחקנית אני כבר לא אהיה", היא חשבה לעצמה. למרות שמשחק היה כל
חייה. היא פשוט לא מצאה את זה מרגש יותר.
"מה הטעם בלנסות לרגש אנשים אחרים, כשאני עצמי לא מסוגלת
להרגיש?" היא שאלה את עצמה. וצדקה.
היא אף פעם לא הרגישה שהיו לה חברים אמיתיים. שהיה למשהו באמת
אכפת ממנה.

כל אותו יום שישי אחר הצהריים היא ישבה בחוסר מעש. עד שהחליטה
שהיא צריכה לעשות קצת סדר בבלאגן. שי אמר לה כבר אלף פעמים
לסדר את הדברים שלה. הוא בקושי קיבל אותו גם ככה כשותפה, הדבר
האחרון שהיא הייתה צריכה זה שהוא יזרוק אותה החוצה.

היא הוציאה את הארגז החום הגדול. שם היה מונח כל הזבל שלה,
שהיא שמרה במשך כל השנים. היו שם תמונות שלה, של המשפחה, היומן
שלה, ואז, היא מצאה דף, מעוטר בפרחים ופרפרים, "מה ארצה להיות
כשאהיה גדול", היה רשום שם. היא עצמה את העיניים, ולחשה,
"שחקנית".