התהלכתי על דפי הספר, על תווי המנגינה הנושנה שכבר ידעתי לפני
שעוד ידעתי מהי מוסיקה. רחפתי מעל הצבעים בציור ומעל החיוכים
בתמונה. אחד לכל דבר, ידעתי, אני עדיין יודעת, אחד לכל דבר.
קראתי את החיוך שנולד על פני כשראיתי לראשונה את הקשת. חלמתי
ונזכרתי בפעם ההיא בה אהבתי יותר מששנאתי. הו, כמה תמימה
הייתי!
ותמימה ככל שהייתי אין תמימה ממני עד היום. אותו חיוך עצוב
שידעתי והכרתי כמו שהכרתי את כף ידי שלי מלווה אותי בכל מקום
בו אני הולכת, עם כל נשימה שאני לוקחת, בכל מילה שאני אומרת.
החיוך הזה מהדהד לי בראש, התמונה, התמונה, הכאב והיופי של
החיוך העצוב הזה שרק אני יכולתי להכיר בשל מה שהוא.
זה מגוחך, אפילו, ברור. ברור שזה מגוחך, הרי מה בעולם הזה
איננו? ועם זאת אינני יכולה לחשוב מעבר לאבסורד הזה שקוראים לו
החיים.
אבסורד.
זה קרה יותר פעמים משאוכל לספור, משמישהו יוכל לספור. בפעם
הראשונה קרה זה כשהתהלכתי על משוואות עולם ופגשתי בפתרון.
"וכי מה תחפש פה?" שאלתי אותו. והוא צחק.
"וכי יש לי מקום טוב יותר להיות בו?"
"היש למישהו מאיתנו?".
כמה קל היה זה אז, פשוט לשאול ולקבל תשובות, לשאול את התשובה
ושהוא יציף אותי בשאלות כה רבות אחרות שלהן לי תהיה התשובה!
לי!
והכל מתקזז. את הכל אני רואה עובר אל מול עיניי, מנופף לי
לשלום בחיבה מתנשאת כמו שמעולם לא ראיתי ולא הרגשתי ועם זאת
ידעתי כל כך טוב. וראיתי זאת שוב כשרחפתי במישורי נפשי.
וכשפגשתי בי, באותו אדם אותו אני רציתי להכיר טוב יותר מכולם
לא ידעתי מה לשאול אותי עצמי מאשר היכן הייתי ולאן פני מועדות.
ולא נראה היה כי לי היו תשובות מעבר לכך לתת לי.
"ואם תמשיכי לאורך השביל," שאלתי אז, "אם תמשיכי לא תמצאי בסוף
את הקצה?"
"ייתכן," עניתי, "ועם זאת הכל ייתכן, ואת זאת כבר ידעת עוד
לפני פגישתך עימי. ואם אמצא את הקצה מה אעשה בו? וכי אחזור
חזרה כדי לדווח על המצאו? על קיומו? ואם אעשה זאת, למי אדווח?
ומה יעשו הם עם מידע זה? ילכו לבדוק? שיבדקו. וכשיבדקו ויווכחו
לדעת כי קיים הקצה וכי יחזרו חזרה לחיות חייהם ביודעם כי קצה
קיים הוא? אז קיים. תועלת מרובה אין בדבר."
שאלתי אז את עצמי יותר משידעתי לענות. ותמיד חפשתי תשובות,
תמיד.
תשובות.
הכל מגיע לכך, בסופו של דבר. הכל מגיע לכך שאנו שואלים שאלות
שאיננו יודעים את התשובות להן, חדים חידות שאף אחד בחייו
ובמותו כאחד לא יוכל להשיב עליהן רק כדי להראות לעצמנו כמה
מעבר לנו יש, וכל זאת רק כדי שלא נוכל להשלים בעובדה שאנו כה
פשוטים שזה מוזר.
אה, כן, ההתנשאות. ההתנשאות והכאב שבא עם ההכרה בכך שההתנשאות
היא כל שנשארה לנו. כל שתשאר לנו אי פעם.
"מתהלכת שנית ברחובות השמיים?" נשאלתי כשהתשובה הברורה לשאלה
זו הייתה בחיוב.
"אכן, חבר," השבתי לזר, "וכי ראית אותי כאן בעבר, אני אקח?"
"כן." ענה, אותו חיוך עצוב שרק אני ידעתי נולד על פניו, "ואת
ראית אותי כשם שראיתי אותך. וכי אני עברתי פה לא מעט פעמים
בעצמי, ומכיר אני כל פינה ברחובות השמיים כאת כף ידי שלי."
ואז עיני נצצו. וכי מצאתי אהבה? וכי מצאתי את מה שכל אדם וכל
תמותה שואפים לו ומחפשים כל ימות חייהם ומעבר לכך? וכי מצאתי
את האדם היחדי בעולם כי נפשו זהה לשלי? האמנם? או שמא אשליה?
אהבה.
ונראה כי הכל זהה. הכל אותו דבר, בסופו של דבר. ואת התשובה לכך
ראיתי כשפסעתי בפאתי חלומותי. ואנשים שונים פגשתי, ואנשים רבים
הם עמם דברתי, אם כי בניתוח מקיף כמו שכל האדם אוהב לעשות
שונים הם אינם והדבר היחיד אשר באמת הם הוא היותם זהים אחד
לשני עד כדי בלבול.
"וכי מדוע בהית בי כך?" שאל אותי אחד, "האם פגעתי בך? האם
הרעתי לך, אהובה, כי אם כן, קבלי התנצלותי הכנה!"
"לא פגעתי בי, אהובי," עניתי לו, "אם כי השנאה העזה הקיימת בי
כלפיך היא כל שאצטרך כתשובה. תודה, אהוב נפש, על הכעס שנטעת
בי, על השנאה שמצאתי אליך."
וחייך אליי, לא את אותו החיוך העצוב אם כי חיוך מבין ואוהב כמו
שרק אוהבים יכולים לחייב, ונד בראשו כמודה הוא לי על אותו הדבר
בדיוק. וכשנעלם נשמתי לרווחה והודתי לכל מה שקיים בי על כך,
ואז פרצתי בבכי עז ורציתי את שובו יותר משרציתי את העולם.
העולם!
וסובבתי את עיניי על ראש גפיי וכאבתי על מכאוב הנעם שהיה בי.
הכדור הוא עגול, הם אומרים, וכמה נכון הדבר אם כי כל כך חסר
משמעות! אז עגול הוא, ופעם חשבו כי שטוח, אם הכוונה בכלל אל
העולם. אז ידוע לנו כי עגול הוא הכדור, כי עגול הוא העולם, כי
עגול הוא אגרוף המכה וכי עגול הוא גם התו אותו רק המוסיקאי
הגדול ביותר יכול לנגן.
אז עגולים הדברים. וכי מה אומר זה עליהם? אז אין קצה להם. וגם
המשכיות קיימת על בלי סוף, ויוכלו להסתובב עד סוף ימי הנצח ללא
הפסק ואפילו אומר זה כי הכל יחזור אלינו, בסופו של דבר.
אכן. הכל יחזור. הכל יחזור כשם שכל דבר חוזר, בין אם מרובע, או
מעויין, או משושה, או מתומן, או עגול, לא משנה הוא הדבר! בדיוק
כשם שלא משנה לנו בין אם שחורים הם השמיים או כחולים כל עוד הם
נמשכים ויודעים אנו בוודאות כי הם שם ויהיו שם גם בימים הקשים
והטרופים ביותר.
וכשרחפתי מעל דפי הזמר הבנתי זאת. כשלחשו לי התווים את סודות
היקום שתמיד רציתי לדעת ועכשיו לא שינו לי הם בגרוש, אז ראיתי.
והכל מתקזז. הכל חוזר, הכל עגול, הכל אותו הדבר! זה לא משנה.
רק לדעת שזה ימשיך, רק לדעת שזה יהיה, כמו השמיים! כמו התווים!
אה.
מוסיקה....
כאב עז אז חדר דרכי. כאן הסוף ואת זה ידעתי. וכשזה קורה כל אדם
שואל עצמו אם מיצה את התקופה, אם טוב הוא הדבר ומספיק כי זהו
הסוף. מה זה משנה, איזה שינוי יש לדבר עליי? כאן הוא הסוף ובין
אם מיציתי ובין אם לא כאן זה ייגמר.
המוסיקה.... זאת שליוותה אותי מאז שנולדתי, לפני זה, זאת
שתלווה אותי עד שאמות, אחרי זה. זאת שמלווה כל אדם כל עוד הוא
קיים, כל עוד הוא אדם, כל עוד הוא משהו.
"לעולם אין זה מספיק, האין כך הדבר?" שאלה אותי היא אז, בקץ
הימים.
"הדברים אינם כשהיו," נדתי בראשי, ברואי את אהבתה וחיוכה והעצב
העז שעל פניה דברתי, "אבל הם יחזרו, הלא כן? הכל הרי חוזר, בין
אם אלי ובין עם על עצמו. הכל חוזר...."
ובהרכיני את ראשי הרגשתי את ידה הענוגה מרימה את סנטרי, מכריחה
אותי לבהות בעיניה הכואבות בעוד שלי מתמלאות הן בדמעות.
"וליוויתי אותך, מאז שנולדת, לפני זה," אמרה, "ואלווה אותך, עד
שתמותי, אחרי זה. האם זה משנה? אמרת כי כלום אינו כן, האם זה
אכן משנה?"
וללא שום רגע של מחשבה, ללא שום הרהור חייכתי, את אותו חיוך
עצוב שרק אני והיא הכרנו, ודרך דמעותיי, עניתי:
"כן."