מן התהום נשלחות ידים רבות. קוראות לי לבוא, מפתות. מחפשות עלי
פיסת בד להאחז ולשאוב אותי פנימה. אליו, אל המוות.
הוא קורא לי ואני לאט משתכנעת. משתכנעת להצטרך למיליארדי
הידיים. הן לא מרפות, לא מוותרות. מהיום שאבא עזב את הבית הן
מופיעות. מתרבות עם השנים. קוראות לי לבוא, לצאת מכל הסבל.
השמש בצד הזה של הבית שקעה מאז ולא זרחה יותר.
קר. בפנים ובחוץ, פשוט קר. קור חודר...פנימה.
הכאב שוכן פה, בתוכי. איתי. מרוב הרגל- מרגישה משועבדת לו. הוא
אוהב לבקר אותי הרבה, אוהב להעניש אותי כשמשהו לא מוצא חן
בעיניו-כשאני מאושרת.
הוא חרט צלקת עמוקה בליבי. צלקת שמזכירה לי- "ננטשת".
עד שלא ארגיש עוד, עד שלא אסבול.
עד שאמות.