[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדו אופיר
/
הכעס (שם זמני)

אני שונא את עצמי ככה, אני שונא להיות מוגבל, שונא שמנצלים
אותי על זה או שחושבים שזה עוד תרגיל של נער מתבגר אבל זה לא.
אילו רק הייתם יודעים...
עברו שלושה חודשים ועוד שבוע וקצת מאז, מאז הרגע הנורא ההוא
שבו התאונה קרתה, עכשיו אני שוכב לי כאן, במיטה הלא נוחה הזאת
ויכול לזוז ממנה רק עם אותם קביים ארורים.. אני אומר את זה
וצוחק בייאוש כי מי היה מאמין שאני אי פעם אהיה תלוי בזוג
המקלות האלו שבלעדיהם אני נופל כבובת מריונטה שגזרו לה את
החוטים..
הפגיעה שלי לא ממש ידועה, ולכן אני עוד מבקר כאן, מדי פעם בבית
החולים הזה... יש סיכוי שהם ישמשו אותי מעתה ואילך ואיתם אני
אלך אל הקבר כי הפגיעה היא בחוט השדרה התחתון שלי ולא פגיעת
ראש כפי שסברו הרופאים מלכתחילה, אז לפי הגדרת הרופאים שבדקו,
הסבירות גבוהה שאני אשאר נכה לשארית חיי, אבל, אני לא מוכן
לוותר ולקבל את ההחלטה הזאת כי אני מאמין שאולי אפשר אחרת.
מה, לא היו ניסים? קראתי מספיק כתבות וראיתי מספיק סרטים ואני
מאמין שגם אני אעבור את המשוכה הזאת שכרגע נראית בלתי אפשרית.
לא, אני לא זוכר הרבה מאותה תאונה, רק שהנהג פגע בי אחרי שלא
ציית לתמרור עצור ואז היה חושך וכאשר פקחתי את עיניי כבר הייתי
כאן, בבית החולים אבל מאוחר יותר התברר לי שזה היה הרבה יותר
נורא- אנשים מספרים לי שהועפתי למרחק רב ושמצאו אותי אחריי
כמעט 11 שעות באיזו תעלה- מצאו אותי בתעלה... אתם יכולים לתאר
לעצמכם מה זה? ולא סתם מצאו אותי כי זה מצחיק הרבה יותר איך
מצאו ומי מאשר המשפט המצמרר הזה של "נער בן 25, נמצא מוטל
בתעלה", לפי מה שהבנתי ותבינו אותי שזה מצחיק אותי כי אם לא
הוא, מי היה מוצא? לא באמת, זו סיטואציה משעשעת בשבילי הרבה
יותר מאשר בשבילו - הוא בסך הכל עצר בצד לעשות את צרכיו
(המיימיים) ולפתע הוא רואה דבר מה זרוק בתעלה שלמטה. הרי זה
הלם..
בזמן שישנתי הסיוטים תקפו אותי פעם אחרי פעם והייתי מתעורר ממש
כמו בסרטים שטוף זיעה ועם אלף ואחת שאלות של: למה דווקא אני?
מי דרס אותי? האם הוא ראה את התמרור? האם אני עדיין בעולם הזה
או מתנדנד בין שני עולמות? אבל כאשר היה לי את השקט שלי ולא
היה איש בחדר יכולתי להכנס למחשבות אחרות והגעתי גם לעינייני
דת- האם סיימתי את תפקידי בעולם בתור הולך על שניים? אולי
התאונה קשורה לגלגולי הקודם? איפה הייתי היום אם אותו אדם לא
היה עוצר לעשות את צרכיו? אם לא היה מביט קדימה אל עבר התעלה?
אם היה עוצר צומת לפני או אחריי? אולי עשו שם טעות למעלה
והתחרטו עליה ברגע האחרון? האם הקדוש ברוך הוא יעזור לי לעמוד
שוב על הרגליים? איפה חטאתי ועוד אלף ואחת שאלות...
אני לא מתבייש להגיד שאני בוכה הרבה, יש לי המון נקודות שבירה
בכל הסרט הזה שמלווה אותי- למעשה, אני מקווה שזה רק סרט ושעוד
זמן מה אני אפקח את העיניים, אקום מהמיטה ואגש לעשות את הצרכים
שלי לבד ובלי שום חיתול או קטטר בבית השימוש ובאמת אני לא זוכר
כמות גדולה כל כך של דמעות כי גם במקרים שקדמו לתאונה הזאת לא
הזלתי דמעות רבות כל כך.. חבל שזה לא תקף לכינרת כי אולי
יכולתי להוסיף משהו..
מוזר לכם שאני צוחק על זה? מה אתם רוצים שאני אעשה? יבכה כל
היום? אני חייב להאחז במשהו בתוך כל הכלום הזה... אז אני מספר
את זה בהומור...
שהוא בא לבקר הוא היה עם דמעות בעיניים- כל כך שמח לראות אותי
בסדר ומגיב,  כל כך רצה וקיבל אותי עונה לו בתוך כל אלף ואחת
המכשירים האלה- אני זוכר שהידיים שלו רעדו בכל פעם שדיבר והזיז
אותם ואני רק זוכר שזה מה שתפס אותי - אם לא הוא אז לא הייתי
פה היום... רציתי לשאול אותו המון שאלות, רציתי שישתף אותי במה
שעובר עליו אבל לא ידעתי אם כדאי שאני אפתח את קופסת השרצים
הזאת עוד פעם מחדש...
האם קשה לך להשתין? יש לך פחד מסויים? אתה מביט לצדדים בכל פעם
שאתה מטיל? או שאיבדת את חוש השליטה?
זה הסיפור על קצה המזלג... נעבור למשהו שקרה לי בשבוע שעבר? זה
קשור למשפט הראשון או השני שלי במונולוג הזה - זה הלך ככה "...
או שחושבים שזה עוד תרגיל של נער מתבגר אבל זה לא..."
לפי שבוע לערך עליתי עם זוג הקביים לאוטובוס, אף אחד לא פינה
לי מקום ולא הקל עליי כי חשבו שזה עוד תרגיל על מנת לתפוס את
המושב הפנוי באוטובוס, התמלאתי כמעט מיד בכעס ובתסכול ורציתי
לצעוק להם שילכו לראות חדשות או יפתחו את העיתון מלפני שלושה
חודשים ויקראו את הכתבה שם אבל תכף ומיד התעליתי על עצמי
וחשבתי שאנשים כאלה לא שווים שאני אכעס עליהם ויעביר להם את
מה שאני עובר עליהם כי ברגע שעינם תתקל בשלב מסויים בכתבה,
שיחה, דיון, פרסומת או מאמר בנוגע למה שאני עברתי הם יעלו אותי
בראש ויתביישו על כך שהם פיקפקו בי...
אני לא אתן להם להנות מזה, אני לא אתן להם לשכוח אותי- אני
אציק להם ואציק להם על מנת שיתנו לי ולאלה שיבואו אחריי קצת
יותר כבוד ולא סתם קצת יותר כבוד אלא את הכבוד המגיע לנו
ברגעים הקשים האלו, ברגעים שאנחנו לבד ואין איש לידינו, הרגעים
שבהם אנחנו יכולים לחשוב לעצמנו כמה שהעולם שלנו אכזר ולא
צודק, עד כמה שהמחשבות עלולות להיות רעות לפעמים- מחשבות על
מוות, על שנאה, על נקמה ועל פנטזיות שאולי יום אחד אתה תתקל
באדם הזה ותצעק לו עד כמה שהוא איום ושישב לו על המצפון שעכשיו
אתה עם המקלות האלה ושחבל שהוא לא הרג כי אז הוא היה חי בפחדים
ובייסורי מצפון עד יומו האחרון.
ולמה תאונת פגע וברח? למה נראה לך שאם תברח לא יתפסו אותך? למה
נראה לך שאתה הולך להתחמק מעונש? ההפך הוא הנכון כי אתה ברחת
ואם היית בא ומסגיר את עצמך אז היית חוטף אבל חוטף הרבה פחות..
יכולת לפחות לזרוק אותי בפתח בית החולים ולברוח משם כל עוד
נפשך בך אבל גם את זה לא עשית...אני מבין שהיית בהלם וזו
המחשבה הראשונה שעלתה לך בראש אבל מיד אחריי המחשבה הזאת הייתה
צריכה לבוא מחשבה נוספת, מחשבה של מה יהיה אילו אני אמשיך
לברוח, איפה הוא עף? האם הוא בסדר או שהוא מת מיד? האם אפשר
יהיה להציל אותו? האם והאם והאם... אלף פעם אם לא יותר.
אני לא יודע אפילו מי אתה? אני לא יודע אם דרסת עוד אנשים
בחייך ובאותה דרך גם ברחת משם, אני לא יודע אם בכלל אתה יודע
שאני חי.. בעצם, בטח שאתה יודע כי הרי ישבת מול הטלויזיה
וחיכית להודעה... אפילו לא חשבת לחזור לשם כי אולי חס וחלילה
תארוב לך שם משטרה ואתה תיעצר ותשבר בחקירה, נכון? אז ישבת לך
בבית, מול הטלויזיה, הרדיו, המחשב או האינטרנט וחיכית בקוצר
רוח לפיסת מידע אודותיי - האם נשמת לרווחה כאשר שמעת שמצאו
אותי בעודי בחיים? האם שמחת? האם בכית? האם אתה חושב שאני אצא
מזה ואמשיך בחיי? כן, אני אמשיך בהחלט אני אמשיך אבל רק אחריי
שאני אמצא אותך- אני אמצא אותך ואתה תוסגר ועד שהמדינה לא
תעניק לך את העונש אני לא אנוח ולא אשן- אני לא אשתוק על זה-
כי זו בריחה מאחריות, ברחת מהאמת ומהאמת אי אפשר לברוח כי היא
תרדוף אותך- אז עדיף לך לעמוד בפניה ולקבל את הדין מאשר לברוח
ושהיא תמצא אותך... יקח עוד חודש? חודשיים? שנה? חמש? עשר? אבל
לבסוף אנחנו נמצא אותך...
בנתיים אני עוד כאן, אבל אני זומם את זה היטב בראש וברגע שאני
אהיה קצת יותר עצמאי, אני אתחיל לחבר את החוטים ואצור את הקשר
עם האנשים המתאימים ואז נראה מי ידבר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי אמר אני ולא
קיבל?

אחת בהתקף
נימפומניה


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/12/01 2:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדו אופיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה