הוא חלם בהקיץ על החורף שעבר, הוא נזכר בנובמבר וזכר ששם הוא
בכה הכי הרבה  בגללה. זה היה חורף קשה בשבילו , רועי טען שהוא
צריך להתגבר עליה כבר, שכבר עברה חצי שנה. אבל בשבילו כל יום
בלעדיה הי כמו שנה, נצח מתמשך.
הם הכירו בפאב בת"א וכבר היה קליק הם החליפו טלפונים ועוד
באותו ערב דיברו בטלפון שעה. היא היתה יפה כמו מלאך שירד
מלמעלה, יפה כמו ונוס אלת האהבה. והוא, הוא היה אחד מפשוטי העם
האלה שלא יוצאים הרבה, באותו רועי נדנד לו שעה שיצא, יובל היה
בשלו הוא לא רצה לצאת מהמיטה החמה שלו, הוא התחיל להאשים את
רועי בגלל הסיוט המתמשך שלו, אבל רועי לא וויתר הוא  ידע שיובל
יתגבר עליה בשלב כלשהו בחייו. צריך רק רצת סבלנות, אבל גם היא
החלה להיגמר בקצב מטורף של 180 בכביש המהיר.
שרית היתה יפה וחמודה עם גומות חן שכשהבטת בהם התמוגגת מאושר.
שרית ויובל יצאו שנתיים ואז יום אחד בנובמבר השחורה הם קבעו
לצאת לאותו פאב שבו נפגשו לראשונה, הצעה של יובל לה לא התחשק
כ"כ לצאת מהבית אבל הוא התעקש ולחץ עליה כ"כ שכבר לא היתה לה
ברירה, בדרך אליו היה לה אור ירוק והיא החלה לנסוע מגבירה את
המהירות לאט לאט, משאית עברה, כל חייה עברו לנגד עינייה,  הוא
החל לבכות, הנהג היה שיכור וחשב שאדום זה ירוק ונסע. אמרו
ליובל שהמשפט האחרון שהיא אמרה היה :" תגידו ליובל שאני אוהבת
אותו" ועצמה את עינייה בשלווה.
צלצול הטלפון נשמע, הוא לא ענה המזכירה הדהדה ברקע :" הגעתם אל
יובל ושרית תשאירו הודעה". הוא המשיך לבכות כשקול בקע מן
המזכירה :" יובל תענה, זה רועי בוא נצא היום, יאללה תתקשר אליי
ביי:, הוא הרים את הכרית מהרצפה, הכרית שכבר הספיקה לספוג דם,
הוא הביט לכיוון השני, הסכין היתה מרוחה בדם, הוא לחש "שרית
אני בא" ועצם עינייו.