הגשם התחזק. עוד כמה רגעים ספורים הוא יטפטף היישר לתוך הדלי
שהכנתי בשבילו. יחלחל דרך הקרש הרעוע, יגרד קצת מצבעו החום
ויטפטף טיפות עבות ועגולות שייפלו במדוייק לתוך המלכודת שלי.
הנה היא באה. אחוריה של הטיפה הראשונה כבר נגלת לעיני המחכות
בשקיקה שהיא כבר תיפול, ואז אוכל לומר בגאווה שהערמתי על הטיפה
הזו. וכששתיים יטפטפו אוכל לצעוק שכבר שתיים נפלו בחכתי,
וכשיפלו שלוש וארבע, אפילו חמש, אצחק- כמה שהטיפות האלה
טיפשות. אילו רק היו חשובות קצת היו מגלות את המלכודת עוד בזמן
שהיו יכולות לעשות אחורה פנה, לברוח בבהלה ולהזהיר את כל
אחיותיהם מפניי. לוכדת הטיפות המסוכנת.
חיכיתי בציפייה שהדלי יתמלא. עוקבת באובססיביות ניכרת אחר כל
טיפה וטיפה אשר מבצבצת מבין הקרשים. סופרת אותן במדויק.
הנה הטיפה ה-67 הרגע נשרה לדלי והשמיעה קול התנפצות, לא שונה
מקודמותיה. אותו ייאוש מצלצל בראותם את הדלי וקול התנפצות רך
של חייהם הקצרים.
מה לעשות, כדי להצליח צריך להקריב קורבנות. הפעם זה על
חשבונם.
שרון תמיד אמר שאני פרנואידית.  שיש לי "הפרעות".  ש"אין לי
סבלנות לחכות אפילו לטיפה האחרונה של הגשם". אז הבטחתי לו שיום
אחד אני אוכיח לו שאני כן יכולה. הוא חייך באלגנטיות ואמר ללא
מילים "עזבי, תמר. את לעולם לא תצליחי".
אבל אני כן אצליח. אני אראה לכולם איך שאני אצליח. לרגע לא
אזיז את עיני מן הטיפות, לא אפספס אפילו אחת.
107,108,109...
וכשהדלי יתמלא, בטיפה ה-מי יודע כמה , אחליף אותו במהירות הבזק
בזה שעומד לצידו. מהר כל כך שבכלל לא יהיה ניתן לראות זאת,
וכשזה יגיע לסופו אחליף גם אותו וכך הלאה. עד שהגשם ייפסק. עד
לטיפה האחרונה.
ואני אספור אותם, אחת אחרי השנייה. אני אצליח לחכות לטיפה
האחרונה של הגשם.
324,325,326...
אני מחייכת. בתחזית אמרו שיהיו גשמים לסירוגין. כלומר, לא
אמשיך לשבת פה עוד הרבה זמן. וכשהגשם ייפסק, והטיפה האחרונה לה
אני מצפה בכיליון עיניים תשמיע את קול ההתנפצות המוכר לי, אקח
את הדליים וארוץ מהר לדירה השכנה, אדפוק על הדלת בחזקה
ובהתרגשות ואצעק בשמו.
"תמר" הוא יאמר לי "מה את עושה פה בשעה כזאת".?
"הצלחתי, שרון! הצלחתי! אתה לא האמנת בי! אמרתי לך שאני אוכיח
שאני כן יכולה"
"יכולה מה?" הוא לבטח לא יזכור.
"לחכות עד הטיפה האחרונה של הגשם"
"את משוגעת" הוא יבחן אותי, חצי מסטול מהשינה "אני אוהב אותך"

הנה זה בא, כבר הפסקתי לספור. לא נורא, לא הייתי צריכה להוכיח
שאני יכולה לספור אותם. רק להוכיח שאני יכולה לחכות.
בשמחה אטומית אספתי את שלושת הדליים ורצתי לדירה השנייה.
"שרון! שרון תפתח!" צעקתי בהתרגשות.
"תמר?" הוא פתח את הדלת "מה את עושה פה בשעה כזאת?"
"הצלחתי שרון, הצלחתי! אתה לא האמנת בי! אמרתי לך שאני אוכיח
שאני כן יכולה. שאני כן יכולה לחכות עד הטיפה האחרונה של
הגשם."
הוא העביר מבטו בין שלושת הדליים בפרצוף מבוהל.
"תמר. לכי לישון. אני לא צריך עוד אישה משוגעת בבית שלי.
ובמיוחד לא בשעה שתיים בלילה!"
"אבל... אני.. - "
הוא טרק את הדלת. ככה סתם, מול הפנים שלי.
חזרתי הביתה בבושת פנים. חסרת תועלת שכבתי במיטה וחשבתי - הנה
עבר לו עוד לילה לבן, חסר שינה ומחר, מחר אקום שוב להיות אותה
פרנואידית בעלת הפרעות. אחת שלא יכולה לחכות לטיפה האחרונה של
הגשם. אח, איזה מזל שלפחות בלילות אני שפוייה.