"אתה יכול לייבש חלומות?"
"מה?!?!"
"לייבש חלומות, פשוט... לייבש אותם! לקחת אותם, להכניס בתוך
איזה ספר, לתקוע במדף, לפתוח אחרי עשר שנים ולראות שעדיין יש
חלום??? שהוא לא נבל ולא נשכח ולא נמוג בכלל??? ואפילו יישאר
קצת הריח שלו, שיזכיר את ההרגשה המדוייקת שהרגשתי בזמן שהוא
קרה???"
"חלומות קורים?"
"מה זאת אומרת? אז מה הם, אם לא קורים?"
"לא יודע... תת-מודע... המצאות של המוח המשוגע שלנו..."
היא תקעה בי את המבט הכי מאוכזב שהיא יכלה לשלוף.
"אתה באמת חושב שחלומות לא קורים? באמת? כי אם הם לא קורים, אז
איך אתה כל כך מרגיש אותם כשהם שם?!?!"
ואז שוב המבט הזה, כמו ילדה קטנה ועצובה שכל כך האמינה שאם היא
תמתח את היד מספיק חזק היא תוכל לקטוף את הירח... אבל לא.
והלכה.
ואני נשארתי שם, עם השאלה שלה הזאת.
בסך הכל הראתי לה אוסף של פרחים מיובשים, והיא כבר רוצה שאני
אייבש לה חלומות. לפעמים נדמה לי שכל ההיכרות הזאת שלי איתה
היא חלום אחד גדול, ושאני הולך להתעורר כל רגע ולהתעשת. אבל,
אם חלומות באמת קורים... אז כנראה שאני חייב להרגיל את עצמי
לעובדה שהיא באמת קורית, שהיא כאן, שהיא חלום אמיתי.

ירד המון גשם בפעם הראשונה שראיתי אותה. והיא היתה הכי רטובה
והכי עצובה בעולם, אני לא יודע אפילו איך לתאר את העצב שזרם לה
מהעיניים לכל כיוון שהיא הסתכלה. השיער האדום שלה היה פרוע
בגלל הרוח והגוף הקטן שלה נבלע בתוך מיליוני השכבות שהיא לבשה.
והיא נראתה כמו ילדה מהאגדות, בשנייה נרקמו לי מסביבה עצים
ופיות ושדונים קטנים ופטריות אדומות וריח של טחב רטוב וקרני
שמש בהירות וליטוף של פרפרים צבעוניים על הלחיים שלה וקצות
האצבעות שלה נוגעות בעלים הירוקים ואז הרגשתי שנזרק עליי אבק
כוכבים בהיר, ממש כמו קסם, והיא שאלה בשקט, "אפשר לקבל מפית או
שתיים?" וכאילו כל האנשים שישבו בקפה השתתקו, והרעש של המכונות
נדם והגשם הפסיק לדפוק כמו משוגע על החלונות, היתה דממה. היא
התקרבה קצת אל הדלפק בזמן שהושטתי לה כמה מפיות, והיה לה קצת
קשה לתמרן בין המעיל, המטריה והתיק המרופט שהיה רטוב כולו גם
הוא, אז הסתכלתי עליה לשנייה בעיניים, כמו שאני תמיד עושה
כשאני רוצה שיסתכלו עליי בחזרה, ובאמת, אחרי שנייה היא הרימה
את המבט והסתכלה עליי, ולקחתי את המפית מהיד הקטנה שלה,
הקפואה, וניגבתי את הפנים הקטנות והעצובות וספגתי את הטיפות
מהשיער והעברתי אצבעות חמות על האוזניים הקפואות שלה, וכל הזמן
הזה לא העזתי, לא יכולתי, לא רציתי - לעזוב את העיניים שלה. הן
היו כמעט צהובות, כמו של חתול שקפא בגשם, בהירות בהירות ורכות,
אבל היה בהן משהו מבהיל קצת, פוצע, יוקד. בדיוק כמו חתול.
היא המשיכה להסתכל עליי עוד כמה שניות, בלי מילים, העבירה מתוך
העצב קרניים של תודה, אני יכולתי להרגיש, ואז הרימה את החפצים
והסתובבה והלכה, מאחוריה הציפורים עוד מצייצות והפיות מתעופפות
והשמש שולחת קרניים קטנות והשדונים מקפצים והעלים ירוקים
ירוקים. ושוב הרעש של בית הקפה, האנשים והמכונות והגשם.
ומשהו קטן כזה, בתוכי, שהשתנה.

אחרי כמה ימים רטובים מגשם ראיתי אותה פתאום בחצר של בית ספר,
לא ידעתי בכלל שהיא בבית ספר שלי. עברתי לידה. היא הנידה את
הראש, מבט קטנטן, חיוך, וחזרה לספר שלה, כאילו לא הופתעה בכלל
מנוכחותי שם. אבל אני הייתי כל כך מופתע. ושוב הפיות והשדונים
והעלים הירוקים. מאוחר יותר התברר שבצדק הופתעתי, היא הגיעה רק
בתחילת אותה שנה, חודשיים בערך לפני שנפגשנו אז בקפה. אבל היא
כבר ידעה שאני שם, היא פשוט הרגישה נוכחות דומה באוויר - אז
בבית הקפה ובאותו יום בבית ספר. היא פשוט ידעה שאני שם.
הסתכלתי לה שוב בעיניים כמה שניות, עד שהרימה אותן מהספר
והסתכלה עליי.
"מה את קוראת?", הפעם הראשונה שאמרתי לה משהו במילים. אני חושב
שכבר באותו יום בקפה, כשנפגשנו בפעם הראשונה, אמרתי לה אינסוף
דברים בכלל בלי לדבר. היא ידעה את זה.
"איך קוראים לך?" היא ענתה בשאלה. כמעט תמיד ענתה בשאלות,
הבנתי עם הזמן, שאלות שבדרך כלל גם נתנו תשובות על השאלות שלי,
או לחילופין הבהירו לי שמה ששאלתי בכלל לא חשוב, ושיש עניינים
אחרים שכדאי לחשוב עליהם, לדבר עליהם, לחוות אותם.
התיישבתי לידה, ריח עדין ומשכר, לא מוכר, זורם ממנה באוויר.
לרגע יכולתי להרגיש שגם אני בתוך האגדה שלה, בתוך היער הקסום,
נוגע בעלים הירוקים. דיברנו אז המון, עם מילים וגם בלי, ולא
יכולתי להפסיק לחשוב - שאני באמת לא יודע איך היה יכול להיות
עולם, בלי העיניים האלה.
והיא לקחה אותי אליה הביתה אחרי כמה ימים, והיא הראתה לי את
אוסף התמונות שלה, צילומים יפיפיים בשחור לבן, של נמלים
קטנטנות סוחבות אוכל, של תולעי משי מטפסות על גבעולים, של גורי
חתולים, של כלב מפהק, של עורב שצועק, של עלים יבשים רוקדים
ברוח סתווית. בכל מקום היה הריח שלה, ריח של טבע חי, של יער
מהאגדות.

"אני רוצה להיות כמוה", אמרה לי במבט חולמני כשעמדנו בשיא הקור
והגשם ליד מכולת קטנה, וראינו מישהי עם ראסטות בהירות ומעיל
חום ארוך וכלבה ענקית עם פרווה בצבע חול. והכלבה ישבה וחיכתה
לחברה הכי טובה שלה ("איך אפשר בכלל להטיל ספק בזה שהן החברות
הכי טובות בכל העולם?!") מחוץ למכולת, למרות שירד המון גשם,
וחייכה אלינו עד שהחברה שלה יצאה מהמכולת עם סוכריה על מקל בפה
וקופסת סיגריות ביד שנכנסה אל הכיס. הן משיכו ללכת וילדת
האגדות שלי המשיכה להסתכל על הנערה עם הראסטות עד שהן נעלמו,
ואז הייתי חייב לשאול אותה למה היא רוצה להיות כמוה, ושאלתי את
זה כי באמת לא הבנתי איך זה שהיא רוצה להיות מישהו אחר. "איך
אפשר לא לרצות להיות כמוה?", היא שוב ענתה לי בשאלה, אבל הפעם
הסבירה, "הכל אצלה כל כך יפה, והיא הולכת עם החברה הכי טובה
שלה לכל מקום, והיא כל כך לבד... אבל לבד טוב כזה, חיובי ויפה,
שכל אחד צריך אבל למעטים מאיתנו יש. והיא כל כך יפה, למרות
שרוב האנשים בכלל לא יראו את זה. למה שאני לא ארצה להיות כמוה?
מה רע בלרצות להיות מישהו אחר? אתה לא רצית פעם להיות ציפור?
אף אחד לא רצה להיות פעם מלאך, או חתול, או פרפר, או פרח, או
כוכב? אז למה לא לרצות להיות בן אדם?? גם בני אדם יכולים להיות
יפים, וגם אני יכולה לרצות להיות בן אדם אחר, וזה בכלל לא מעיד
שומדבר על ההערכה העצמית שלי, זה רק מראה שיש לי מספיק דמיון
כדי לראות את עצמי בתור מישהי או מישהו אחר, וזה קשה. הרבה
אנשים חושבים שהם יכולים, אבל הם לא. מי אתה רוצה להיות?",
שתקתי והתסכלתי על הנקודה שבה רואים את הטיפות הכי טוב והכי
הרבה, בשטח של הילת האור הכתום מסביב לפנס הרחוב, חשבתי המון
ורציתי להיות היא, לחיות בתוך היער שלה וללטף עלים, אבל לא
יכולתי להגיד לה.

היא היתה שדונית-מלאכית-פיה-חתלתולה קטנה, והיא רצתה שאני
אייבש לה חלומות. כל כך הרבה חלומות היא חלמה, תמיד ניסתה
להסביר לי מה ראתה ואיך הרגישה אבל היא לא הצליחה אף פעם, והיא
כל כך רצתה לייבש חלומות. אני יודע שהחלומות שלה היו הכי
קסומים ונפלאים וחלומיים בעולם, אני יודע את זה מאיך שהעיניים
שלה זרקו אור וקרני שמש וכוכבים כל פעם שהיא סיפרה לי על אחד.
קינאתי בה, וכל לילה לפני שנרדמתי התפללתי שיהיה לי לפחות חלום
אחד כמו שיש לה מיליונים בלילה, ואני לא חושב שאי פעם החלום
שלי לחלום את החלומות שלה התגשם, כי אף פעם לא הרגשתי שמש
בתוכי כשנזכרתי בחלום, ואף פעם לא ראיתי ברקים וכוכבים ואור
בעיניים שלי כשהסתכלתי על עצמי במראה, ואף פעם לא יכולתי להיות
לבד עם עצמי ולהצליח לראות את עצמי בתוך היער הקסום שלה,
כשמסביבי שדונים ופיות ופרפרים ופטריות אדומות וריח של טחב.
תמיד נשארתי באותו עולם אפור, שחלומות לא קורים בו, רק היא.