"יתגדל ויתקדש שמה רבא..." הקול מבחוץ התחיל להתפלל, בהתחלה זה
נראה היה לי מוזר כי קדיש אומרים רק על מישהו שמת, אבל אז
התחלתי להבין. זה היה עוד אחד מהחלומות ההם, שאתה עושה משהו
מוזר ואז מת. יש לי הרבה חלומות כאלו. הפעם התרסקתי לתוך
סמי-טריילר, של מי-עדן אני חושב.

 ההלוויה הזאת היא דיי מה שציפיתי, וחוץ מזה, אני לא ממש רואה
משהו דרך הדבר הלבן הזה שעטפו אותי בו. מוזר, תמיד הנחתי
שמישהו יבכה בלוויה שלי, אבל כנראה שככה זה באמת קורה, יש להם
מספיק זמן לבכות כשהם יושבים שבעה.

אף פעם לא ממש שמתי לב לצורה שרואים בחלומות, מין ערפל כזה
מסביב לעיניים, בצבע של גופה...

 "ואמרו אמן..." הנה, זה עוד מעט נגמר, עכשיו ירימו אותי
ויזרקו אותי לבור....

                             

                               
 לא הרגשתי כלום, לא כשהרימו אותי, לא כשפגעתי בתחתית של הבור
ואפילו לא עכשיו, כשזורקים עלי עפר. עכשיו כל מה שנשאר לעשות
זה לחכות שכל זה ייגמר ולהתעורר. אני רק מקווה שאני אזכור את
כל זה בבוקר, אני שונא כשאני מתעורר וזוכר שהיה לי חלום אבל
אין לי מושג על מה הוא. לפחות יהיה לי על מה לדבר בבית הספר.
אני תוהה אם כל החלומות ככה, ארוכים כאלה ומשעממים, אבל לא
זוכרים את החלקים הלא חשובים בבוקר.

הם עומדים לסיים. אין לי מושג איך אני יודע, אני מניח שזה עוד
אחד מהיתרונות של חלומות, אתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת. כל
זה נראה מוכר משום-מה,
אני מתחיל להתעורר...


                             

אני עדיין מנסה להתנער מחשיבה ארבעה-מימדית. זה קורה כל פעם
שאני יוצא או נכנס  לעולם מוחשי כלשהו. המוחשיות מגבילה את
הדמיון, וזה בתורו הורס את המחשבה.
בעולמות הלא-מוחשיים אין מימדים בכלל, יש משהו אחר שאני לא
יכול להסביר, לפחות לא במונחים של מוחשיות.
עד שראיתי עולם שונה מהעולם שלי לא ידעתי עד כמה הדמיון שלי
מוגבל באמת. הדמיון יכול לעשות רק מה שהוא מכיר, בגלל זה לקח
לי כל כך הרבה זמן להתגבר על ההלם כשיצאתי לראשונה מהעולם הלא
מוחשי הראשון שהגעתי אליו. כל מה שאני זוכר ממנו זאת מין
תערובת מוזרה של צבעים ורגשות. בגלל שאין באמת מוחשיות שם אז
אין גם חשיבה - לפחות לא איך שאני מכיר אותה - אבל מה שמפריע
לי זה שאין שם זיכרון.

זיכרון הוא תוצר של המוח, ומוח לא קיים במקומות האלה, אז אני
יכול לזכור רק את הקטעים של המעבר בין שני מקומות, המעבר
למוחשיות.

העולם האחרון שהייתי בו היה עולם שמורכב לחלוטין מזמן. שלושה
מימדים של זמן זה דבר שלא חוויתי מעולם. במקום להתקדם
במוחשיות, הכל נשאר במקום וזז בזמן. תזוזה לכיוונים  אחרים חוץ
מקדימה זה דבר שאני לא יכול להסביר, אבל התוצאה שלה היא שמי
שנמצא במקום הזה יכול להיות בשלושה גילאים שונים באותו המקום.

                             

 בעולם האחרון פגשתי עוד מבקר, כמוני. הוא הסביר לי כמה דברים
על מה שקרה לי. מסתבר שאין הרבה כמונו, בגלל העולמות המחזיקים.
עולמות מחזיקים הם עולמות של מוחשיות שלמה ולא מתפשרת, שבה הכל
מתרחש בסדר רציף וקבוע כך שאין דרך לצאת ממנם עד שהסדר נגמר.
המבקרים הם ישויות של מטיילים בין עולמות שיכולים להיכנס ולצאת
ממקומות ומימדים כרצונם. העולמות המחזיקים הם מה שכל מבקר מנסה
להימנע ממנו, הם תופסים אותך ועקב ההתפתחות המוחשית השלמה,
המבקר שוכח את כל מה שהוא חווה. בגלל שבעולמות הלא-מוחשיים אין
למבקר שליטה על מה שהוא עושה, הוא לא בוחר לאן ללכת. הדרך
היחידה אם כך להימנע מהעולמות המחזיקים, היא לא ללכת לאף מקום,
ואף מבקר לא יגזור על עצמו גורל שכזה.  
המבקרים חיים תמיד בחצי מוחשיות, חוץ מבעולמות הלא מוחשיים
שבהם צורת החיים לא ברורה לאף אחד. מוחשיות מלאה משמעותה חוסר
אפשרות לבקר מקומות חדשים.
נפרדתי מהמבקר השני בזמן שהוא עבר לעולם אחר. אני חושב שאשאר
כאן עוד קצת זמן,
יש כאן שני מימדי זמן וזה נחמד, חיים שני חיים באותו הזמן.

                             

 אני לא מאמין שזה קרה לי שוב...

העולם האחרון היה מחולק לשני אזורים עיקריים, מים וזמן
שהתחברו אחד לתוך השני, כך שהחלקת לתוך מודעות מדהימה של קיום
חצי מוחשי. אחר כך פשוט עברתי לעולם הראשון שראיתי שהיה פתןח
למעבר אליו. זה היה עולם מחזיק.
עכשיו אני תקוע כאן. עוד מעט אני אשכח את כל מה שחוויתי.
העולם הזה בנוי בצורה מוזרה: שלוש צורות קיום נפרדות ודומות
שנמשכות אחת אל השנייה עד למרכז שבו אתה משתחרר.
בראשונה אני כבר אדם זקן,  בשנייה אני תלמיד בית ספר ובשלישית
אני תינוק, אני יודע שהאדם הזקן לא יחיה לעוד הרבה זמן וזה
אומר שגם שני האחרים ימותו בגיל צעיר, זאת הבעיה עם זמן רציף,
לא מתפשר. אני עצוב בשבילם, בשבילי.

                             

אני חולם שוב... בחלום הקודם הייתי זקן וגססתי. עכשיו טבעתי.
זאת הרגשה מוזרה, למות, אפילו בחלום, אני רואה את כולם מסביבי
וזה כאילו אני רק חצי כאן. חבל, לא רציתי למות ככה, אבל אני
מניח שלא בוחרים את הדרך שמתים בה. הכל נראה מוכר כזה, סוחבים
אותי  החוצה מהמים. הם מנסים להנשים אותי, בזבוז זמן, אני כבר
מת, עוד לא היה לי חלום ארוך כזה, בדרך כלל אני מתעורר בקטע
הזה, נו טוב אולי הפעם אני אזכה לראות אותם הורסים אותי...

סוף סוף! אני רק מקווה שאני לא אתעורר לפני שאני נהרס, אני
מחכה כבר שלושה ימים לזה. אני יודע שחלומות לא באמת נמשכים כל
כך הרבה זמן וזה רק נראה ככה אבל זה עדיין משעמם לחכות, גם אם
זה ארך רק 45 שניות. הם משפדים אותי על המקל עכשיו, בחלומות לא
מרגישים כלום, ואני שמח שזה ככה. הם זורקים אותי לבור, ראש
העיר עולה לבמה, אני לא שומע אותו מכאן אבל אני יודע איכשהו מה
הוא אומר, זה לא ייקח הרבה זמן, הייתי צעיר ולא הספקתי לעשות
הרבה. הם שופכים את השומן...
הם הבעירו אותי, מעניין לראות את הגופה שלי בוערת, אני מתחיל
להרגיש מוזר...