והיא רק ביקשה לומר שלום.
כשקמה בבוקר ורוח טובה שוכנת עליה, לבשה בגדים, אך הרגישה
מתערטלת.
היא קידמה את עצמה רק במעט, לא האמינה כי טמון בה מעבר למה
שראתה בעצמה.
אדם קדמון שקראה את כתביו השפיע עליה, אם כי ברבות הימים נכונה
לגלות שהכוונותיו רק סיבכו את משעוליה. היא התבלבלה מהכל. ימיה
האפירו מרגע לרגע. ולה נוח עם כל המלנכוליות הזו, פוזה או
הרגשה. היא מקובעת, ביזורית. כך חייתה.
לעולם לא תהייה בטוחה שמעשיה נכונים. תמיד מתחילה ולא מסיימת
או מתחילה מהסוף - לעיתים הדגישה את הסואה בעיני עצמה. לרוב לא
מבינה את נפשה, ולעיתים קוראת את שחרטה בדף יום קודם והכתוב
ממנה והלאה.
אז מה יהא בגורלה?
האם אי פעם תפסיק לאכזב את הכל שכל כך אכפת לה ממנו?