ר', קצין בשייטת ממשיך לספר על החיים הרומנטיים בצל
האינתיפאדה

היום זה לא פעם. בשום פנים ואופן שלא. היום זה היום ופעם זה
פעם. היום זה אפילו לא לפני שבוע. ומי שמבלבל בין השניים לא
יודע על מה הוא מדבר ואיפה הוא נמצא. למי שצריך שיזכירו לו,
אנחנו נמצאים במזרח התיכון, שזה בסביבות קו הרוחב מספר 33. פה
לפני שאתה מספיק להצית סיגריה עפה לך יד על החפיסה ומוציאה לך
את כל החשק. וזה רק כדי להזכיר שפה אנחנו לא באיזה אמסטרדם או
קופנהגן שאפשר להיזרק על הדשא ולהעביר את הבעסה הקיומית באיזה
ג'וינט. המזרח התיכון זה איזור שאפשר להגיד עליו הרבה דברים.
אבל יודעים מה? לא משעמם פה. ובגלל זה גם התגובות של הקוראים
משבוע שעבר הכניסו אותי לריצת אמוק מטורפת למשרד הדואר לשלוח
מברק מובזק לגיורא הוד החרא הזה ששכנע אותי לפרסם פה בעיתון
מזורגג כמו הבננות הזה את ההגיגים הצבאיים שלי. אם הייתי יודע
שזה עיתון של כל מיני שנקינאיות מבריזניות לא יודע אם הייתי
עושה את זה בכלל, אבל מה גיורא הזה הדליק אותי בזה שהוא אמר לי
שמדובר פה בעיתון על זיונים. 'בננות זה השילוב המושלם של פאלוס
ובחורה בדבר אחד. זיון בטוח.' ככה הוא אמר לי. מה יותר טוב
מלהיות בננה. העניין הוא שכשאני קורא את התגובות שלכם, אני
חושב לעצמי: כוס אמק! עד ששכנעו קצין כמוני לחשוף את עצמו
בעיתון, ועוד אני מתחבא והולך מאחורי הגב של הדובר של הצה"ל,
מוותר על התהילה וקורא לעצמי ר', בסוף הבננות הכפויות טובה
יורדות לי על התחת. מה שאני אומר זה, מה יש?! לשלוח אותי
למלחמה אתן יודעות, אבל לקבל את המראה השבורה שאני שם לכם מול
הפרצוף אתן לא מוכנות לקבל אה?! להלחם אני טוב, אבל כשאני מגיע
הבייתה לסופשבוע פתאום אני סוטה, רק בגלל שאני אומר את מה
שכולם כבר מזמן יודעים, שהכל פה מחורפן על כל התחת. תזכרו
עכשיו מה שר' אמר: מי שלא מוכן להסתכל במראה השבורה עוד יקבל
את השברים שלה לתוך הפרצוף שלו.

היום זה לא פעם. לפני כמה ימים ראיתי את הנאום של אריאל שרון
לאומה. אמרתי לעצמי, הבנאדם צודק. צריך לקחת דוגמה מהאמריקאים
האלה, כבר עדיף. היום זה זמן שצריך להתאחד בו ולא לפלג. היום
זה זמן, שאנחנו נמצאים תחת התקפה ועכשיו אני מדבר בתור איש של
מילה. הספרות נמצאת במלחמה. מתקיפים אותנו מכל הכיוונים,
בריטני ספירס, האנסון, מעודדות צמודות וג'ניקאם. חבל לכם על
הזמן. היום זה לא הזמן להתחיל לבקר יצירות ספרות חדשות
שמתפרסמות. היום צריך לעמוד בצד ולמחוא כפיים לכל מה שמתפרסם.
כי היום אנחנו בספרות צריכים להראות אחידות בשורות. דיונים זה
מותר, אבל רק אצל שירלי ואריאלה. ברגע שהקבינט יוצא עם החלטה
לפרסם משהו, אין טעם להתחיל לכבס את הכביסה בחוץ כדי שבריטני
ספירס תרד עלינו כמו נבלה ותסגור לכולם פה את האתר אינטרנט
הדפוק ותקים במקומו סטארבקס קופי. היום כשאני מפרסם יצירה,
אפילו אם חיברתי אותה בדרך לשירותים, אני מצפה שכולם יעמדו
בשורה וימחאו כפיים, ואני מבטיח לעשות את זה לכל אחד אחר מהצד
שלנו. כי היום אנחנו במלחמה.

יודעים מה אבא שלי אמר לי כשהייתי בטירונות? אמרתי לו, 'אבא לא
רוצה לשרת בצבא, רע לי שם, קר פה, האוכל מגעיל והסמלית יותר
שמנה מלוצ'יאנו פאבארוטי. אני חוזר הביתה, אני הולך לעבוד
בחברת מחשבים ולעשות יותר כסף מכוכבת פורנו.'
ישבנו על הספה בבית של ההורים שלי בכפר שמריהו. שנינו ישבנו עם
רגל אחת על הספה, נשענים על המשענת עם המרפק ומביטים אחד לשני
בעיניים. אבא שלי, השיער האפור שלו כבר כמעט סיים לנשור, הביט
בי ואמר: 'אני נלחמתי בצבא והגנתי על המדינה בשביל שאתה תיוולד
ושאתה תהיה בטוח. ובשבילך ובשביל המשפחה שלך אני נפצעתי. עכשיו
בן, אני זקן, ואתה צריך לשמור עלי.'
ואתם יודעים מה? זה היה הדבר הכי נכון ששמעתי בחיים שלי. וביום
שהבנתי את זה, שאתה לא יכול לזרוק את האבות והמסורת שלך לזבל,
כמו שזורקים דג מסריח, הבנתי שאם אתה דופק את ההורים והמדינה
שגידלו אותך, אתה בכלל לא בנאדם. חודש אחרי זה העליתי את
הפרופיל והתנדבתי לשייטת.

יודעים מה הכי מעלה את הקריז? כשבחורה מדוקקת שנקינאית שתי
דקות אחרי שמתחיל הסוטול של אחרי הזיון אומרת 'קר לי' ולובשת
את החולצה. למה מה זה? גבר שדופק רוצה לראות את הגוף של הבחורה
ולא איזה חתיכת סמרטוט שהיא שמה עליה. בגלל זה אני אוהב בחורות
ערומות או נודיסטיות. בשביל מה כל הבגדים האלה, בנות?! גברים
רוצים לראות את הגוף של בחורה ולא כל מיני חתיכות אריגים הודים
מקטמנדו. תורידו את הבגדים ותפטרו מהגישה, כי מי שלא מבינה את
זה יכולה לעמוד בדיסקוטק עד סוף הערב עם כוס קוקטייל ושרשרת
עדינה ולא תקבל זיין.

יודעים איך חברה שלי האחרונה ואני נפרדנו. היא הייתה החברה הכי
רצינית שהייתה לי, 11 חודשים. יום אחד שכבנו במיטה אחרי הזיון.
הבחורה גמרה שלוש פעמים במכה אחת, דגדגנית, נרתיקית ונקודתית.
הכל היה בסבבה, מחובקים ומוכנים להרדם כמו גדולים.
פתאום לא הייתי בטוח אם צחצחתי שיניים. אמרתי לבחורה החברה:
'תגידי, צחצחנו שיניים?'
אז היא אמרה שכן.
אמרתי לה 'את בטוחה שזה לא היה אתמול.'
אז היא הדליקה את האור והסתכלה לי בפרצוף. 'תגיד מה קרה לך?'
היא שאלה. 'נפל לך הבורג ונעלם מתחת למיטה?'
אמרתי לה שלא אבטיח ולא נעליים. אני לא סומך עליה. אני הולך
לצחצח שיניים. באתי לקום, תפסה לי במרפק.
'צחצחת כבר, יה גנוב.' היא אמרה, 'תפסיק כבר, כנס איתי
למיטה.'
אני לבחורות לא מסרב, במיוחד שגם ככה אני לא כזה מת על צחצוח
שיניים. אז נכנסתי חזרה. אבל אז עלה לי רעיון מטורף. אמרתי לה,
תארי לך שהייתי קם לצחצח שיניים וחוזר למיטה, ואז עוד פעם קם
לצחצח שיניים, כי הייתי שוכח שצחצחתי, ושוב ושוב ושוב. תארי לך
את זה. ואז הייתי רוצח אותך בלילה כי אני מטורף.'
ברגע שאמרתי את זה התחרטתי שככה סתם סיפרתי לה על הדמיונות
שלי. ידעתי שזו הייתה טעות. כי זה לא נעים ללכת לישון עם מישהו
שאמר שהוא יהרוג אותך בלילה, אפילו בהיפותיזה ובדמיונות.
בקיצור, הרגשתי רע. אבל מה שיותר גרוע היה שהבנתי שמהרגע הזה
היחסים שלנו לא ישארו אותו הדבר. ידעתי שעכשיו היא מפחדת ממני,
והיא מבינה שאם היא רוצה להיות בטוחה, אין לה ברירה אלא להרוג
אותי הלילה לפני שאני הורג אותה. בסה"כ היא צודקת. זה מפחיד
שמישהו אומר לך כזה דבר.
ואז התחילו להיות לי פחדים. אני, כשאני רודף אחרי מבוקש מס' 1
אני לא מפחד. אבל מה, אני כמו שמשון הגיבור - כשאני הולך לישון
בלילה, אני חשוף בצריח, כמו שנקרא. חשבתי לעצמי מה זה
הפסיכופטית הזאת? מי היא? התחלתי לחשוב שאולי היא תרצה לרצוח
אותי בלילה.
ובכלל לא רציתי להרוג אותה. רציתי להגיד לה שתשכח מכל העניין,
שאני אוהב אותה. אבל לא יכולתי, כי ידעתי שאם אני אדבר על זה
עוד היא רק תתחיל לחשוד שאני רציני, ושאני מנסה להסיח את דעתה,
וזה רק יחמיר את המצב. זה נורא שכאלה דברים קוראים ביחסים,
שהבני זוג מתחילים לחשוד בשני שהוא מנסה לרצוח אותם. בקיצור,
חשבתי
פתאום שאם בנאדם נמצא עם בחורה שהוא  חושד בה שהיא עומדת לרצוח
אותו, כנראה שמשהו כאן לא לעניין. חזרתי לחדר ואמרתי לה שאני
רוצה להפרד. הבחורה הייתה בשוק ושאלה למה. אמרתי לה שאני אוהב
אותה אבל אני מפחד שהיא תהרוג אותי. היא בכתה. לקחתי את הדברים
שלי והלכתי.

יודעים מה אני אוהב, בחורות שנקינאיות. זה לא שהבחורה חייבת
לבוא מרחוב שינקין, אבל בחורה שנקינאית זה משהו באופי. הבחורות
השנקינאיות תמיד מצחיקות אותי, הן בלתי צפויות, ויש להן מחשבות
שאתה לא יודע מאיפה הן מקריצות אותן. פעם אחת כשחזרתי הביתה
אחרי 21 יום רצוף שהייתי בצבא יצא לי להגיע עם האוטו לשינקין.
נכנסתי לאיזה חנות לבדים הודיים והייתה שם מוכרת מתוקה כל כך,
חמודה כמו קוקר ספאנייל. נכנסנו לשיחה, והבחורה למרות שהייתה
בקטע של הסוטול, ואפילו שבאופן כללי אני אנטי שאנטי (וגם שונא
את אנטי שאנטי הלהקה המחורבנת), מצאה חן בעיני מאוד. בקיצור,
קבענו שאני אבוא לאסוף אותה בסוף המשמרת. בסוף המשמרת הגעתי,
הייתי מאוד מנומס, ניסיתי גם לא לפגוע ברגשות שלה, כי אני מכיר
גם שיש בחורות שינקינאיות שיש להם קטע רגיש כזה. נסענו אליה
הבייתה. בדרך אליה כשנסענו שמתי את הכף יד על הירך שלה. אמרה
'מה אתה עושה?'
אמרתי לה בקול הכי רך שלי 'את נראית לי חולה. צריך להכניס אותך
למיטה. אל תדאגי.'
הגענו אליה הבייתה, תוך שעה וחצי היינו כבר אחרי כל העניינים,
שכובים על הגב במיטה. חיבקתי אותה והרגשתי מאושר שבסבבה. פתאום
הבחורה שואלת אותי 'על מה אתה חושב?' הכי אני שונא שבחורות
מתקילות אותי בשאלה כזאת. האמת כי בדרך כלל אני חושב על איך
שהייתי אדיר בזיון, ולא נעים להגיד לבחורה כזה דבר. אז החלטתי
להתקיל אותה בחזרה.
'מה את חושבת?'
היא הסתכלה לי בעיניים וחייכה. ופתאום היא אמרה את הדבר הכי
מוזר ששמעתי בחיים שלי.
'אני מפחדת שיום אחד המילים יאבדו את המשמעות שלהן.' ככה היא
אמרה.
כמעט נפלתי מהמיטה.
'מה זה?'
היא השפילה את העיניים שלה. נראה לי שהיא קצת התביישה מהתגובה
שלי. אז הנמכתי את הטון.
'למה את מתכוונת, מותק? אני לא מבין.'
'אני לא יודעת בדיוק. אבל תאר לעצמך שהמילים יאבדו את המשמעות
שלהן. תאר לך שיום אחד נקום וכולנו נשכח את המילים, או שכל
מילה תהיה משהו אחר. איך נדע לסדר את העולם אז?'
'אל תדאגי,' אמרתי לה אז 'יש אנשים שדואגים לדברים האלה, מותק.
והם לא ייתנו למילים לברוח לשום מקום. יש אנשים, שכמו שלוכדים
פרפרים ושמים אותך דבוקים לניילון על דף של אלבום, ככה הם
מדביקים את המילים שאין להם סיכוי לברוח. ולמה את חושבת יש
מילונים?'
'למה?'
'שלמילים לא יהיה סיכוי בכלל לחשוב על להשתנות או להתחיל
להתחזות למילה אחרת, או סתם להעלם כי נמאס להם שיאמרו אותם
ויעשו בשמם דברים.'
היא נשקה לי את החזה.
'אתה כל כך מבין.'
'אל תדאגי. אנחנו לא ניתן למילים לאבד את המשמעות שלהן.'
אבל אז עבר חודש, לא ראיתי את הבחורה. ואז יום אחד נהרגו
החמישה ילדים הפלסטינים האלה מה'מטען חבלה' שצה"ל הטמין. שמעתי
את זה ברדיו חטפתי מטען חבלה בחזה שלי. מה זה 'מטען חבלה'? מה
זה אנחנו ארגון טרור או משהו. אנחנו עושים פעולות סטריליות,
צה"ל לא מטמין שום מטען חבלה.
אותו הלילה לפני שהלכתי לישון התחילו להיות לי פחדים שהמילים
באמת יכולות להתחיל להתבלבל להן איפשהו ולפני שנדע הן יכולות
גם לבגוד בנו. פתאום פחדתי שמחר בבוקר אני אקום ולא יקראו לי
ר' אלא ג' ואני אהיה בכלל ערבי, ולת"א יקראו אום אל פאחם או
רמאללה. גם כבר לא כל כך הבנתי מה ההבדל, ומה עוצר את זה שזה
יקרה ויתהפך כל רגע. רצתי לחנות של הבדים ההודים באבן גבירול,
אבל הבחורה שחיפשתי שם, כבר לא הייתה שם ובמקומה הייתה שם
בחורה אחרת בשם אחר. שאלתי אותה אם היא יודעת איפה אני יכול
להשיג את השניה והיא נתנה לי טלפון אבל כשהתקשרתי אמרו לי
שהחליפו את המספר והתקליט ניתק לי בפרצוף.
אני עדיין הולך לשינקין הרבה ומקווה לפגוש את הבחורה הזאת, כדי
לראות שהיא עדיין קיימת ושלא החליפו אותה באף אחד אחר, אבל
באופן כללי אני אומר: בחורות משינקין כבדן וחשדן. זה אומנם
שעשוע זול יחסית, אבל מבחינות אחרות הוא גם יקר.

זהו, אני אפסיק עכשיו להטריד אתכן. אני אמרתי את מה שהיה לי
להגיד, ואני אפסיק להטריד אתכן. אני רק מקווה שאתם תמשיכו
להטריד את עצמכם. כי כל עוד אתם תטריחו להטריד את עצמכם, אני
חושב שהכל יהיה בסדר. כי בסה"כ זה מה שהכי חשוב בחיים. להיות
מוטרד.

על החתום,
סג"מ ר', קצין מבצעים בשייטת