אתה אדם.
ואני חווה, יוצאת מגידרי כדי שתירצה בי. אני בודקת כל בוקר
במראה ושואלת אותך - האם אני יפה מספיק? רזה מספיק? האם אני
מספיק שווה?
אתה מחייך אלי ואומר - "החברה שלי היא אדם, לא זיון."
אבל אתה אדם, ואני חווה.
בגן העדן פיתתי אותך, רציתי שתחשוב שאני נוטלת סיכונים, רציתי
לרצות אותך. כבר בגן עדן משלת בי, וכך גם אחרי.
אני צופה בך צופה בטלוויזיה, בדוגמניות שעל המסך. במחי מבט
קבעת שעליי להרעיב את עצמי - ויהי כן.
אתה מחייך, שם זרועך מסביב לכתפיי ואומר לי - "את אדם, לא
זיון."
אבל אני חווה.
אני נוזפת בעצמי על שאני שובניסטית - אפילו אתה אמרת שאני אדם,
ורק אני מתעקשת להישאר חווה. אתמול שרפת את החזיות שלי, נשארתי
בלי תמיכה.
אתה מלקק את לחיי ולוחש לאוזני - "הרי את אדם, לא זיון."
ואני חווה.
אתה שוכב עליי וגונח - "את אדם!"
אני זיון.