כשהייתי ילדה קטנה אהבתי לבלות שעות רבות ביער, ביער הייתה
אחוזה גדולה, שתמיד הפחידה אותי, אבל למרות זאת אהבתי להיות
ביער, כל יום ראיתי שם אותה ציפור קטנה מאוד, שרה שירים
עליזים, נהנית מיופיו של היער ועוזרת לשאר החיות. השנים עברו
ורוב החיות עזבו, אך הציפור הקטנה נשארה ביער, כמוני. זה נשמע
מוזר, אך כאילו היא התרגלה אליי - כשם שאני התרגלתי אליה...יום
אחד בבואי ליער לא ראיתי עוד את הציפור הקטנה...קראתי לה בלבי:
"ציפור קטנה, איפה את?", שרקתי קצת...במחשבה שזה יעזור
והסתכלתי לעצים, לסלעים, לאגם...אבל לא ראיתי אותה...ובפעם
הראשונה בחיי - גם לא שמעתי אותה...פתאום יצא איש זקן במבט
זעוף מהאחוזה באומרו: "כאן זה לא גן-משחקים, נערה
מטופשת!...הפסיקי לשרוק כמו מטורפת וחיזרי לביתך מיד...,
מהר!...לפני שאזעיק את המשטרה!" החזרתי לו במבט זועף לא
פחות...: "אדוני היקר, אשמח לעזוב ברגע שתענה לי על שאלה
קטנה...". האדון התעצבן, והשיב: "שאלי, כסילה!" השתדלתי להראות
מעוצבנת גם ושאלתי: "איפה הציפור הקטנה?..!!!" הוא נראה המום.
"הציפור הקטנה שלי שלא עזבה את היער לעולם...אתה יודע איפה
היא?...!!" שאלתי. "ילדו הצעיר של אדון האחוזה ביקש את הציפור
לעצמו, ועכשיו הסתלקי!..." אמר האדון, ונכנס לאחוזה. הבטתי שוב
למעלה, הפעם לאחוזה וראיתי חלון גדול, אך קטן יותר משאר
החלונות ,שונה יותר...נזכרתי שכשהייתי קטנה הייתי נוהגת לטפס
על העץ, אבל בגלל שפחדתי מהאחוזה- לא המשכתי לטפס...ועכשיו גם
הבנתי למה פחדתי ממנה, מקום כזה קודר, קר ואפלולי - ממש כמו
האיש שיצא מהדלת...אבל הייתי חייבת לראות את הציפור שלי, לדעת
אם טוב לה שם, טיפסתי על העץ בקושי רב...אך לבסוף הבחנתי בחלון
הקטן והשונה, ושם ראיתי את הציפור שלי, היא נראתה שונה, חיוורת
ומכווצת, כמעט רועדת. כלוב המתכת שלה היה קר כקרח, שונה מהיער
החמים והנעים, שהיא ואני התרגלנו אליו...הכלוב היה די מרוחק
ממני ואימצתי כל-כך את זרועי , שכמעט נקרעה...אך לבסוף הגעתי
אליו, שמתי לב למפתח על עדן החלון, לקחתי אותו בזהירות, ופתחתי
את הכלוב..."ברחי ציפור יקרה!" אמרתי, "ברחי, ברחי וצאי
לחופשי!". ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה את הציפור ואת היער,
היא בוודאי נדדה לארצות הדרום החמימות, ואני טיילתי מסביב
לעולם. שמחתי מאוד, כי ידעתי שעכשיו הציפור הקטנה שלי -
חופשייה!.