יושבת לי בשעה שתיים וחצי בלילה - או יותר נכון, לפנות בוקר,
וחושבת מה לעזאזל אני עושה ערה בשעה הזאת. תמיד יש לי סיבה
כלשהי אם אני לא מצליחה לישון, ולרוב אני אפילו מצליחה לעלות
על זה ולגלות מהו בעצם, הדבר, שיושב לי כמו אבן על הלב וגורם
לי לחוסר שינה. ואז אני פשוט אומרת לעצמי מעין משפט עידוד
מטומטם שכזה, שאם לא הייתי עייפה, המוח שלי בכלל לא היה מקבל
אותו, כמו -"מה, בגלל השטות הזאת את לא ישנה? זה לא כל כך
חשוב", או -"בבוקר הכל יראה יותר טוב". . . אתם יודעים -
המשפטים הדפוקים האלו (טוב, לדעתי הם דפוקים), שרק ההורים שלי
אומרים לי. לא שיש לי משהו נגדם, אבל אלו דברים נורא אבהיים או
אמהיים לומר, לדעתי.  
אבל הפעם, אני לא יודעת מה יש לי. ואני לא יכולה להגיד לעצמי,
"עזבי, כך וכך (השלם את החסר) לא כזה חשוב", כי צריך להכניס
משהו - שמה באמצע של המשפט. אז אני במצב מתסכל. אני לא יכולה
להרגיע את עצמי, וכמובן שאני לא יכולה עכשיו לנסות להרדם. כי
אני צריכה להבין מה מונע ממני לישון כדי שאוכל לנסות להירדם.

ואז, אחרי בערך שבע שעות, אני מבינה איכשהו, שאני מונעת מעצמי
את השינה מעצם החיפוש - ואז, רק אז, אני יכולה להרגיע את
עצמי.
- "עזבי, למצוא את מה שמונע ממך לישון, זה לא כזה חשוב.", אני
ממלמלת לעצמי.
והבעיה היחידה שיש לי אז, זה שנותרה לי בערך שעה אחת לישון
לפני שאני אצטרך לקום.
ואז בגלל זה אני לא ישנה בכלל, מרוב הדאגה שאני לא אשן בכלל. .
.