אני זוכר את היום ההוא במעורפל. ישבתי במרפסת, על ברכיי ישבה
הבובה המדברת ויחד צפינו על הרחוב הצר וההומה בחיילים. אני
זוכר איך ליקקתי ת'גלידה, שכל כמה שניות לא הצליחה להתאפק
ועשתה פיפי על הבובה.
הכל היה רגיל ביום שאני זוכר במעורפל, אלא שלפתע הבובה המדברת
הפסיקה לדבר, ובמקום לחייך, היא בכתה דמעות של גלידה.

הם דפקו בדלת, שלושה אנשים. שני שוטרים עם כובע ביד ולפניהם
עמד איש עם עניבה. הוא דיבר בשקט, של רוגע, אבל המילים שיצאו
לאט חרישית תפסו את אמא שלי ברגליים והיא נפלה.

הייתי קטן מדי בכדי לזכור את אבא. אני רק זוכר כמה אמא הייתה
פעם מאושרת.

היום בכל לילה היא יוצאת לעבוד. היא מתאפרת ולובשת את החצאית
הקטנה של אחותי הגדולה ונעלמת דרך הדלת בלי לדבר. אחותי הגדולה
נשארת לשמור עלי. היא משכיבה אותי לישון, אחרי הפיפי והסיפור
ואני עושה את עצמי ישן. אחרי שהיא יוצאת, אני מתגנב ורואה אותה
יושבת על הרצפה ובוכה. כמו הבובה המדברת.

בבוקר שאני מתעורר, אמא חוזרת, באיפור מרוח, שיער פרוע ושחור
מסביב לעיניים.
שמעתי שמאז שאבא הלך, אמא עושה טוב לאנשים אחרים.

בכל בוקר, אני שואל את הבובה המדברת- "למה? למה אמא עושה טוב
רק לאנשים אחרים?"
והיא מסתכלת עלי במבט קפוא של גלידה ושותקת.