אני ממש זוכרת הכל, כאילו זה ממש קרה לפני כמה שעות.
הייתי בטוחה שזה סתם חלום נוראי ושום דבר לא קורה באמת, אבל
טעיתי הכל באמת קרה. הכל היה אמיתי. הדם, הכאב, הדמעות,
העצבות, הדיכאון, החול, האבנים, הזרי פרחים והאנשים ומה שמה
שראו שהם הרגישו.

זה היה יום רגיל וטיפוסי. הולכים בבוקר לבית ספר "מבלים" שם
כמה שעות "טובות" וחוזרים הבייתה.
גם בשבילי ובשביל כל שאר האנשים שאני מכירה זה היה עוד יום
רגיל וטיפוסי. חזרתי מהבית ספר עם חברה שלי, לי.
בדרך כבר יכולתי לראות את עינת הולכת בשביל החול ליד הפארק
ורציתי לומר לה היי אבל לא הייתי בכיוון שלה, הייתי צריכה
לפנות לכיוון הבית שלי. אז המשכתי לכיוון הבית שלי וראיתי את
לי אומרת לעינת היי וממשיכה ללכת. הגעתי לבית שלי (אחרי 2
דקות) בשעה 15:00 (לאלה שלא מבינים בנינו בשעה 3 בצהריים) ואני
לא זוכרת מה עשיתי במשך השעתיים אחרי זה. בשעה 17:00 שמעתי
מוסיקה בדיסקמן. בשעה 19:00 בערך ידיד שלי, מתן, וחברה שלי,
ליאור, התקשרו אליי ואמרו לי שילדה אחת מהשכבה עברה תאונת
דרכים לפני שעה וקצת בגשר ליד הבית שלי. בהתחלה הם שכחו איך
קוראים לה אז הם אמרו לי שהיא מהמקובלות, אז התחלתי לומר שמות
והגעתי לעינת. הם אמרו שזאת היא שנפגעה. אז התחלתי לומר להם
שזה לא מצחיק ושיפסיקו לומר את זה כי זאת לא בדיחה. יום אחרי,
בבוקר, כשהגעתי לבית ספר ראיתי בנות מהשכבה שלי בוכות ואז
הבנתי שהכל בעצם היה נכון, שהייתה תאונה ושעינת היא הנפגעת.
אבל חוץ מזה לא ידעתי כלום.
שאלתי ילדים מהשכבה ואמרו לי שמה שיודעים לפי אתמול זה שרק
הייתה לה יד שבורה ושהיא בלי הכרה.
כמה שעות אחרי זה כבר הכל היה שונה. היא כבר הייתה במצב קריטי.
אני לא האמנתי. זה היה ממש לא אמיתי. איך זה יכול להיות!?
אחרי בית ספר ביקשתי מידיד שלי שיראה לי איפה הייתה התאונה.
הוא הראה לי. היה שם דם. טרי לגמרי. על הכביש.
כשהגעתי הבייתה פשוט התחלתי להתפלל שהיא תצא מזה ושהכל יחזור
להיות כמו שהיה לפני זה!
יום אחרי זה היה אותו דבר. לא היו חדשות. היא עדיין הייתה במצב
קריטי.

סיפרו לי איך היא נפגעה. היא חזרה לבית שלה מהבית ספר בשעה
17:40 בערך כדי לקחת דיסק לשיעור ג'אז. והיא התחילה לחצות את
המעבר חצייה עם עוד אישה בסביבות גיל ה-40 והאישה ראתה את
המכונית מתקרבת אז החליטה לא לעבור את מעבר החצייה. עינת חשבה
שהיא תספיק לעבור את מעבר החצייה, אך היא טעתה.
המכונית נסעה מהר מידיי ובגלל שזה היה זמן השקיעה הנהג לא ראה
אותה (זה היה בכיוון השמש). המכונית נסעה על כ 80-90 קמ"ש כאשר
בכביש הזה מותר לנסוע על כ 50-60 קמ"ש.
כאשר הנהג הבחין בעינת כבר היה מאוחר מידיי. הוא ניסה לבלום אך
הוא לא הצליח. הוא כל כך ניסה עד שהבלמים שלו נשרפו!
עינת נפגעה קודם מהפגוש של המכונית ואז ראשה נפגע מהשמשה
הקידמית של המכונית והיא עפה 5 מטר קדימה.

הייתי המומה כששמעתי את זה. זה נשמע ממש לא אמיתי כאילו זה
איזה סרט. אבל זה לא היה סרט. זאת הייתה ממש מציאות.. זה ממש
קרה..
כל יום ויום הייתי פשוט יושבת בחדר שלי לא מפסיקה לבכות מחכה
לטלפון שיגידו לי היא יצאה מזה והיא בסדר והיא תחייה, אבל זה
לא קרה. הטלפונים היחידים שהגיעו היו מחברה שלי, לי, שאמא שלה
הלכה לבית חולים לראות את עינת ואת ההורים שלה (לנו לא הרשו
לראות את עינת) והיא אמרה שעינת לא נראית עינת. היא כולה הייתה
נפוחה מהניתוחים, הכתף שלה הייתה חצי בחוץ וכבר אי אפשר לזהות
אותה. הטישו בחדר שלי רק הצטבר והצטבר.
בבית ספר כל השכבה שלי לא למדה. איך אפשר בכלל ללמוד במצב
כזה?!
ביום חמישי (שלושה ימים לאחר התאונה) העבירו קשר טלפוני לכל
השכבה שלנו להיות בבית ספר בשעה 18:00. כולם הגיעו בשעה 18:00.
כולנו כבר ידענו מה הולכים לומר לנו. היועצת, המנהלת ורכזת
השכבה היו שם. הן אמרו לנו שעינת נמצאת במוות קליני ושזה עניין
עכשיו של כמה שעות או ימים, לא יותר מזה.
ביום שבת ה-21/5/00 בשעה 12 בלילה עינת נפטרה.
ביום ראשון בבוקר בבית הספר המנהלת והיועצת עברו בין הכיתות
והודיעו לנו: "אנחנו מצטערות להודיע אך עינת פאר נפטרה אתמול
בשעה 12 בלילה, ההלוויה תתקיים היום בבית העלמין ירקון בשעה
15:00." הייתי גמורה ברגע ששמעתי את זה. אני פשוט לא האמנתי.
עינת המלאכית היא כבר לא פה. זה לא קורה. זה לא יכול להיות.
למה למה למה?! הן גם אמרו לנו שאם אנחנו רוצים וזה לא חובה אז
לכתוב משהו להורים שלה ולאח שלה.
אני וחברות שלי כתבנו כמה דברים.
באותו יום דיברתי עם כמה חברות שלי, ואז גיליתי מה באמת היה לה
ואז הבנתי שזה כל כך לא היה הגיוני שהיא תחייה ושבעצם לא היה
שום סיכוי שבעולם ושום אחוז אחד קטן שהיא תצא מזה.
בשעה 15:00 הגעתי עם חברה שלי, נטע-לי, ועם אמא שלי לבית
העלמין. ההלוויה התחילה בשעה 16:00.
זה היה כל כך קשה. אני עמדתי ממש קרוב לקבר. ואני ראיתי איך
פשוט פתאום היא נעלמת לה בין כל גרגירי החול שנערמים מעליה.
זהו. אני לא אראה אותה יותר ואני לא אדבר איתה יותר ואני לא
אשמע יותר את הצחוק שלה. היא לא תהיה קיימת. אבל למה דווקא
אותה הוא לקח?! היא הייתה מלאך והיא באמת הייתה! זה לא כמו
שאומרים אחרי כל בן אדם שמת שהוא היה מלאך. היא הייתה! היא אף
פעם לא פגעה באף אחד והיא תמיד הייתה שם כדי לעזור לאנשים! היא
הייתה מלאך אמיתי פה למטה ועכשיו היא כבר מלאך שם למעלה עם
כנפיים גדולות ולבנות ושמלה לבנה. היא הייתה מדהימה. אבל היא
הייתה.
כל יום אני נזכרת בה. עשינו אנדרטה בגשר. איפה שהיא נפגעה.
בשבוע הראשון הכל היה מלא בנרות ולאט לאט היינו צריכים להוציא
את כל הנרות כי הכל היה מלא שעווה וזה כבר לא היה נראה טוב.
היום יש שם תמונה של עינת ושכחתי לציין שלא היו רמזורים ועכשיו
נזכרו לשים אותם אחרי שכבר מישהו נפטר. עצוב שיש אנשים מפגרים
כל כך בממשלה הזאת!
כבר עברה שנה וחצי וכולם זוכרים ואף אחד לא שוכח את הילדה
המדהימה.

-מוקדש לעינת פאר ז"ל -יהי זכרה ברוך-