גוגי אני חייבת ללכת כבר, צא מהשירותים. היא אומרת לי. ואני
יושב לי שם על האסלה מול החלון הגדול שמשקיף אל הים ומקבל
השראה. איזה יופי פה. כל החרסינות הלבנות האלה. אני רוצה רק
להמשיך לשבת כאן בשקט המבודד הזה מול הנוף הזה שמחזיר לי את
הפרופורציות לחיים. וכרגע הפרופורציה לטובתי. כמה זמן לקח לנו
להגיע לזה, אני חושב לעצמי. זה ממש מטאפורי לבחור במלון
הספירלי הזה שמזדקר מול הים. ישר אני חושב על סקס, האשה שלי זה
הים ואני המלון העומד, יושב בקצה שלו מחכה להיפלט אל החתונה.
כמו טיפה של שפיך בזין שעומד על העולם. אני הטיפה אני הזין אני
העולם. כן, מטאפורות פשוטות, אני מחייך, זה מה שצריך. מטאפורות
פשוטות, חיים פשוטים, בלי הרבה מחשבה. פשוט לקום ולהתחתן. בדרך
כלל מחשבות כאלה של עצמי מביכות אותי, אבל הבוקר אני לא נכנע,
היום אני דביל חייכן וקליל.
ההורים שלה התעקשו שניקח מלון היום. לי זה נראה כמו בזבוז כסף,
אני נגד מסחור הרומנטיקה באופן כללי, אבל עכשיו פתאום השלווה
הזאת מול הים.
גוגי אתה תיתן לי גם ותפסיק לחלום, אני מאחרת כבר. האישה
לוחצת, אני אומר לעצמי.
האישה... אנחנו מתחתנים היום. אני ואהובתי. האישה הזאת שצובאת
על דלת השירותים לחוצה ונרגשת. אני אוותר לה על הים מהשירותים,
יש אותו גם מהחלונות האחרים.
אני יוצא ומספיק להגניב לה נשיקה ולטיפה על התחת הנהדר שלה,
והיא אומרת לי עזוב, תן לי את החרסינות, אני צריכה להתרכז.
חמודה קטנה, זאת הפעם הראשונה שלי לאהוב ככה בת אדם, אנחנו כמו
מכונה אחת, אין בינינו מסכות וסודות. היא יודעת עלי הכל ומקבלת
הכל, ואני אצלה, נדמה לי. אני חושב שאם היו רוצים שאגדיר אושר
הייתי אומר, מה שעכשיו. זה אושר בשבילי. אני מאושר. לא חושב
שאמרתי את זה פעם. ממש בלי להתנצל או לסגת. אני נשכב על המיטה
וחולם איך אני עושה אתה אהבה אחר כך. אחרי שהכל ייגמר ונישאר
רק אני ואשתי. אשתי אני אומר בקול רם. מנסה את הצליל והיא עונה
לי גוגי אתה ממתק סוכר חום משובח תן לי נשיקה מייד אני הולכת.
היא הולכת לסדר לה את השיער. גם שם הייתה התעקשות. מה שאת רוצה
מותק. אמרתי לה, את רוצה ספר ומאפרת, קחי ספר ומאפרת, מה שיעשה
אותך מאושרת. גוגי אתה עושה אותי מאושרת אבל אני רוצה להראות
סופר דופר יופי טופי בערב הזה, ואני רוצה שכולם יראו אותי
ויקנאו בנו. טוב, אני אומר. ואני מתרגש שיש עוד דברים שאני לא
הכרתי קודם אצל האישה הזאת שאני חי אתה כבר כמה זמן, כל רגע יש
חדש.  
"נשיקה" היא מזכירה לי, ואני עוצם עיניים על המיטה ומתמסר לגוף
שלה שנמרח עלי באהבה. עומד לי מייד. היא צוחקת בהנאה "אל תשכח
לקנות לי בסופר פארם, אני לא אספיק ולך אין מה לעשות חוץ מלנוח
ולהתחתן היום".
בסדר. אני אומר מובס, ולא עוזב לה את התחת.
גוגי, היא נוזפת בי, ואז קמה בחדות מתארגנת ויוצאת.
"אל תלכי"... אני צועק אחריה, והיא מחייכת את המקסים ביותר שלה
ומשאירה אותי על המיטה עם הזין ביד. טוב טוב טוב... אני מסתובב
לי בחדר ומזמזם בעצלנות. אני מנסה לתכנן את הזמן שלי הכי טוב.
אם אני מתחיל לשתות עכשיו זה חייב להיות משהו קל. נגיד ג'ין
וטוניק או אולי איזה יין, אי אפשר ויסקי על הבוקר. גם לא בא לי
סוטול כבד. אני רוצה להיות ב"הי" היום. יין לבן זה מגעיל.
עראק. זהו עראק. אני מזמין לי עראק בטלפון, ומתלבש. אני אוהב
את האלכוהול, אני לא שותה בבוקר אף פעם. זה מוציא אותי
מהריכוז, אבל היום, הכל מותר. העראק מגיע, ואני לוגם כמה
גדולות ומרגיש איך הראש מסתדר לי. עראק על בטן ריקה. אני דפוק.
אני מחייך לעצמי במראה ומרחף החוצה.
הרחוב הרעשני והדביק נהיה לי נעים. אנשים, אני מחייך בקול רם,
אני מתחתן היום. יש כמה דרכים ללכת לסופר פארם. כל אחת מסמנת
לי באיזה מצב רוח אני היום. אני בוחר בדרך שעוברת דרך קפה
פעמון, מקום קולי עם אנשים יפים. אני חזק מספיק. כשאני מגיע
לשם אני משתהה שם כאילו בודק משהו, יש מן שיטה כזאת, ככה אני
יכול לראות מי נימצא, מי מסתכל. אני בעצם חיה באיזה ספארי
שמסמנת, אני כאן. ואז אני רואה את שירי, היא לא מזהה או לא
רואה או מתעלמת. בדרך כלל הייתי ממשיך ללכת משחק אותה כאילו לא
ראיתי, אבל היום, על הזין שלי כולם. אני מנפנף לה בעדינות, אני
לא אשכח אותה אף פעם. אמנם לא העזתי לתת לה הזדמנות כדי שתוכל
לסרב לי, אבל המצב בננו היה ברור מאד. לי. לכן אני יותר ממופתע
כשהיא מתנפלת עלי ומחבקת אותי, החזה שלה נמעך עלי, והפה שלי
נפתח באינסטינקט כשהיא מגישה את השפתיים הדשנות שלה לנשיקה.
אני לא זוכר שהצלחתי לנשק אותה בפה. היא תמיד דפקה לי לחי.
"אתה מתחתן היום, היא אומרת. מה אתה עושה כאן?"
"אני סופר פארם...". לא יכול להיות שהיא עוד מדליקה אותי, זה
לא יכול להיות.
"מה אתה אומר?, אתה בשליחות? "
"כן" אני מחייך, "גוגי רוצה שאני אביא לה דברים. היא אצל
הספר."
"ברור". וואו, אתה מתחתן היום. מותק איך אני שמחה בשבילכם.
באמת. "
"כן, זה מגניב", אני מסתכל עליה היא לא נראית שמחה, "רוצה לבוא
איתי?"
"הייתי רוצה אבל אני לא יכולה כ"כ, אז תגיד," איך זה להרגיש
בבוקר החתונה שלך?"
חופשי, אני חושב, ואומר "נעים". אני מסתכל עליה על הבחורה
הזאת, שתמיד נראתה לי כמו פצצה חכמה הופכת להיות ילדה אנושית
קטנה וחמודה. מאד מקסימה, פתאום אני מבין את הריחוק הרגיל
והלחוץ שלה ומתמלא חמלה גברית רגועה ולא מאיימת. זה שאני מתחתן
משחרר אותה.  
"בואי בואי נמצא לך גרביים בסופר פארם". היא מחייכת. אני מצחיק
אותה.  
"טוב. אבל לא להרבה זמן. רק שתדע שאני לא במצב רוח מעולה.
הייתי אתמול בחתונה והייתי הרווקה היחידה וזה לא היה תענוג
גדול. עם עצמי אני עוד יכולה לחיות אבל כל הבחורות
האלה "...
כן כן הבחורות האלה... אני מהנהן כאילו אני מבין ומכוונן אותה
לדרך. "...
עושות לי פרצופים כי דיברתי עם הגבר שלהן שתי דקות, או מרחמות
עלי כי התעייפתי ליד השולחן. אין לי כוח לזה".
"ברור" אני מסכים מיד.
"אני מרגישה כמו חייזרית. אנשים לא יכולים לקבל משהו אחר מהם.
יש חוקים ואת אמורה לתפקד. כל סטייה מאיימת על האושר של הבחירה
של האנשים מסביב."
סטייה... המילה הזאת נתקעת לי... רק תמשיכי לדבר, שאני אוכל
לחשוב רגע בזמן שאת כבר צועדת לצידי.
"אם האושר של האנשים תלוי באופן שבו אני אנהג, איזה מן מצב
ארעי ומתנדנד זה, ואיזו מן בחירה זאת, להפיל עלי את האיום
הגדול לזוגיות של מישהו. דווקא אני שהמערכת המוסרית שלי לא
מאפשרת לי לחשוב על גברים נשואים בצורה רומנטית. אז מה, אני לא
אדבר עם אנשים שאני מכירה? שיקפצו לי כולם."
וואו, איזה מונולוג נתנה לי פה, אני מרגיש אשם שאני חי.
הפתיחות הזאת, צריך לעשות עם זה משהו?
"אני מצטערת" היא אומרת, "אני כל הזמן מדברת וזה היום שלך,
ואני יכולה לחשוב רק על עצמי הבוקר."
"בואי הנה, אני בכזה הי שאין לך סיכוי לבאס אותי". היא כ"כ
סקסית כשהיא עצובה. "אנחנו כבר ממש שם".
אנחנו נכנסים לסופר פארם ואני מרגיש כמו מלך מושיע כשהיפיפיה
הדכאונית הזאת לצדי.
אנחנו מטיילים במעברים כשאני אוסף לי את כל מה שאני צריך ואני
מרגיש איך האופציה לבזבז כסף בנוכחותי עושה לה טוב. אין כמו
אושר שמדביק אנשים. הייתי רוצה שכל העולם יחייך עכשיו.
"תגידי, אולי תבואי איתי , את לא מאמינה איזה נוף יש לנו שם"
"אתה מפגר, מה פתאום שאני אבוא אתך... יש לי דברים לעשות... "
נו יאללה גם קודם לא רצית ותראי איך השתפר לך המצב רוח, אני
מדביק היום. ואני מאושר. אני מתחתן.
כן. היא אומרת. ואני רואה קצה של ערפל מסתורי על הפנים שלה.
היא חשופה מאד בעיני הבוקר.
בואי בואי מותק, אני הולך בכיוון המלון ואומר, גם יש לי שם
אלכוהול משהו טוב כדי לך. והיא הולכת אחרי, קצת לא יודעת איך
לחתוך, קצת לא רוצה. אבל כשאנחנו נכנסים למזגן בלובי ואני רואה
את ההקלה שעושה שיפור מזג האויר לפנים שלה. שנינו יודעים שהיא
עשתה את הצעד הנכון.
"יש שם נוף שאת בוכה."
"אני בוכה גם בלי נוף היא אומרת."
ואני עונה, מאושר, "את בוכה מאושר."
אנחנו נכנסים לחדר והיא כמעט מתעלפת על המקום.
"מה אתה מדבר??? זה מדהים , די, זה מדהים..."
אני מגיש לה את שאר העראק מהבוקר עם תוספת קרח על המרפסת והיא
מסתכל על הים מחייכת ושותה.
"תודה" היא אומרת לי. "תודה שהכרחת אותי לבוא, היה שווה. הים
הזה בכלל הטבע מחזיר לי את הפרופורציות ."
שנינו משתכרים מול הים כשאני נזכר ואומר לה מותק, "את לא צריכה
להשתין?"
"מה? אה לא ... תודה."
"מותק," אני מתעקש, "את צריכה להשתין."
אני חייב שהיא תראה את הים גם משם. לי זה עשה טוב.
את חייבת להיכנס לשירותים, אני אומר לה. את לא מאמינה וקחי אתך
את העראק.
והיא כבר מתנדנדת אבל ממושמעת, ישר לשירותים.
גוגי, קנית לי? אהובתי שואלת אותי בטלפון, כן גוגי, ומה אתה
עושה עכשיו, אני מסתכל על הים אני עונה, איזה כיף לך. אני אצל
הספר הקרצייה שלוקח את הזמן בלי חשבון. ואתה יודע מה, אולי
תבוא לכאן עם השמלה שלי כדי שנוכל לראות איך זה עובד? אבל גוגי
אני עונה, כבר ראינו את זה וזה מצוין וחבל סתם להיסחב עם השמלה
בכבישים, כשתחזרי תתקלחי ואז תבוא המאפרת ואז תלבשי את השמלה.
גוגי, אני מתרגשת. גם אני. אני אוהב אותך גוגית שלי, אני אומר
לה, והלב שלי מתעופף אליך מעל הים. גוגי, אני אוהבת שאתה
פיוטי, טוב נתראה אחר כך קוראים לי. היא מנתקת לי בפרצוף ואני
סולח לה מיד. אני לא יכול לכעוס על כלום היום, ועל אף אחד.
כשהייתי רווק חלמתי על מצב כזה, שאני והאישה שאיתי מרגישים כ"כ
מחוברים ששום דבר לא יכול לעצור או להפריע או לשנות, שיש מן
חיבור כזה בעומק הלב, מן קשר כזה שעושה אותך בעד מישהו באופן
מוחלט מה שלא יהיה. ואני מרגיש את זה אתה, ויש לי את החשק הזה
להיות איתה ולשמוע את דעתה בכל עניין ובכל רגע ביממה. איזו
אישה מצאתי לי. צינית ורגשנית וישירה וכנה. ואני יודע שהיא אף
פעם לא תעשה לי רע. היא מצחיקה אותי. אני זוכר כל מיני סרטים
אמריקאים על חרדות של לפני חתונה, ואני שלם עם עצמי. לגמרי.
טוב לי אתה. אני מאושר.
אני לוקח עוד לגימה מהכוס ואז אני נזכר בשירי, מה היא עוד
בשירותים?
שירי? אני קורא לה, היא לא עונה. אני דופק בעדינות על דלת
השירותים ואני שומע אותה מצחקקת, רגע ... אה רק שניה.... אמ...
אתה יכול רגע להיכנס?,
אני כ"כ מצטערת, היא צוחקת לי מול הפרצוף, ואני רואה חרדה לא
צער, אני פשוט ראיתי את השמלה תלויה כאן ולא יכולתי להתאפק
הייתי חייבת למדוד אותה, היא כ"כ יפה הייתי חייבת, אני מבקשת
סליחה, ועכשיו הריצ'רצ' נתקע לי ואני לא מצליחה לבד. סליחה אני
ממש לא יודעת מה קפץ עלי אני דבילית סתומה טיפשה נואשת. סליחה
סליחה תסלח לי , תפתח לי את הריצ'רצ' שאני אוכל כבר להוציא
עצמי החוצה, אני מצטערת.
ואני עומד שם מסתכל על הבחורה המותשת והשיכורה הזאת נותנת לי
עוד מונולוג והיא כ"כ נבוכה שאני לא יכול להתעצבן למרות שזאת
חוצפה, מה גם שהשמלה יפה לה, את יכולה להיות לא רעה בתור כלה
אני אומר לה ומתקרב, "רוצה להתחתן איתי?", היא מחייכת אלי
ומתנדנדת צעד אחורה. אשה חמודה בשמלה לבנה זה מצב שאני אמור
להיות בו  ואני אמור לרצות להפנט אותה כמו נחש קוברה לפני שהוא
מכיש את הקורבן שלו, לכבוש אותה כמו הגבר שהצלחתי להיות איתה,
לקחת אותה בידיים ולהגיד לה את האיי דו של האמריקאים או לפחות
"תסתובבי" נפלט לי.
משתרר שקט כזה, היא מסתכלת עלי שואלת אותי במבט, מה?
ואני מרגיש שזה עכשיו או כלום, נהייה מן רגע כזה. אנחנו עומדים
ומסתכלים אחד על השניה. גבר ואשה. בשירותים של מלון מפואר
שנשכר למטרה דומה לריח האלכוהול וההתרגשות אבל גוש הפחד והסכנה
שיש לי בבטן מסמן לי שיש כאן בעיה קטנטנה. כ"כ קטנה שאני יכול
לא לראות אותה. "אני... הריצ'רצ', אני אפתח לך את השמלה. יא
דפוקה... " ושנינו צוחקים מנסים לפוגג את המתח שנהיה כאן
פתאום.
"אתה לא מאמין, אני פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי", אותה זה
מצחיק יותר
אני פותח לה את השמלה
"ראיתי את הדבר הלבן היפה הזה ולא יכולתי לעצור"
אני מושך לה את הכתפיות,  
"עם כל העניינים האלה של החתונה של אתמול שסיפרתי לך"
אני עוזר לה למשוך את השמלה במורד העגן
יש לה גוף קצת מעוגל
"סתם אני מפגרת, אוי רגע התחתונים שלי", היא מפסיקה אותי
ומתכופפת כדי להרים את התחתונים. היא שולחת יד אל עבר החזיה
שלה שמונחת שם על הכיור, ואני שומע את עצמי נושם בעוצמה והזין
שלי עומד בטרוף ואני לא חושב על כלום יותר, אני גם לא צוחק אני
פשוט תופס את התחת המעוצב הזה שחלמתי עליו שנים ומדביק אותה
אלי ומריח את העורף שלה ומנשק אותו ככה עם כל האדים של העראק
ושיירי הצחוק שהיה פה, והיא בלי חזיה עם תחתונים שעוד לא הגיעו
למעלה מסתובבת אלי והפיות שלנו מתחברים, אני מחבק אותה והיא
מושכת את החולצה שלי החוצה מהראש, פותחת לי את המכנסיים, אני
מוריד את התחתונים והיא נשענת על הכיור, אני פותח את העיניים
לראות את זה כשאני נכנס ואני רואה זוג עיניים שאני לא מכיר
בקרבה שאני לא זוכר מביעות תענוג וחרדה, אבל אני כבר לא יכול
לעצור עכשיו.