את האמת, זה ממש לא משנה איך הגעתי לפה. משנה איפה אני עכשיו.
ואני שונאת את איפה שאני עכשיו, שונאת שונאת שונאת שונאת! אני
תקןעה, ואני שונאת להיות תקועה, וזה בדיוק מה שאני- תקועה. אין
פתרונות. זה לא שאין פתרונות טובים- זה פשוט שאין.אני לא יכולה
ללכת אני גם לא רוצה ללכת, מאוד לא רוצה.טוב לי פה.טוב לי? לא,
עכשיו כבר לא. היה לי טוב, טוב מאוד אפילו. לא ידעתי כמה טוב.
(לא אובייקטיבי כל כך המבט לאחור הזה אבל לא משנה). ואין מי
שאכפת לו- אף פעם אין. וזה מרגיש חרה. אפילו לאורטל אני כבר לא
יכולה לילל כי היא בכלל לא חושבת שאני אעזוב, היא אפילו לא
דברה איתי על זה, מה שאלעד כן טרח לעשות- היא בטח כבר דסקסה את
זה עם אירה ושתיהן החליטו יחד שאין לי מספיק ביצים לעשול את
זה. תכלס באמת אין לי. אני לא יודעת אם זה בגלל שכל כך אכפת לי
או שפשוט אין לי אומץ. אני מקווה ורוצה להאמין שזה בגלל
הראשון.אני בכלל לא יכולה לתאר את עצמי בלי, זה יוצר חור כל כך
גדול -בלתי נתפס. כמה זמן פנוי יהיה לי, לי-זמן? זמן שממש אין
לי צורך בו פנוי, וכל שנייה כזו- חסרת מעש רק תזכיר לי שיכולתי
להשאר והלכתי.
אני גם לא יכולה להשאר. אף פעם לא חשבתי שאי אגיע למצב שאני לא
יכולה להשאר בו- במצב. תמיד זה הרגיש כל כך בטוח- כל כך בית,
כל כך אני. אפילו אמא אמרה שאני מזניחה אותה (אבל אני לא
אחראית לרגשות קיפוח ולבדידות שלה, לא אני צריכה לפצות אותה על
נישואים כושלים).
ועכשיו פאקינג תקועה.בן ללכת ולהשאר ששניהם לא הגיוניים.
לעזאזל מה עושים. אני לא מסוגלת לחשוב , לשון -רע לי רע לי כל
כך, וחסר לי תחושת שייכות וחסרה לי משמעות, והאידיאלים הפכו
למשהו רקוב ולא מובן וחסר ערך ולא פרקטי מה נשאר? מה נשאר לכל
הרוחות- כלום.
אוף, כלום.
אני מרגישה ריקה.ולא בגללי.
אני לא חושבת- למוח שלי, כבר נמאס לו לחשוב. זה כל מהשאני עושה
- לחשוב. לנתח כל דבר למוות ובסוף גם לא להבין, נמאס לי לחשוב,
וגם להרגיש, כי גם את זה אני לא יודעת איך לעשות. נמאס לי גם
מהחיים האלה ואני לא רוצה למות.
ונמאס לי לא לדעת.


וזה שאתה לא מתקשר-ממש לא עוזר...