פעם הכרתי משפחה מעזה, הם משפחה של מטענים שלילים. האבא מוחמד
ממש חבית נפץ, שמן ורחב, ומאוד ממורמר. הוא לא נחמד, ולא מנסה
להיות נחמד. הוא צועק המון, כנראה השמיעה נהרסה לו מהעימותים
בצומת איו"ש. השפם שלו מאיים מאוד, הוא דומה לשפם של סטלין.
הבן כמו האב, "הפצצה לא נפלה הרחק מהקו הירוק", שמנמן עם
שיניים צהובות ועיניים חומות שמתבייתות עלייך כמו כוונת של
רובה צלפים מצרי ולא מרפות ממך עד שאתה מראה סימנים של עייפות,
ואז הפה שלו מתחיל לעבוד, הוא משחיל צרורות של מילים כמו מכונת
ירייה, מדבר שטויות של נער ערבי מתבגר, על שנאת ישראל, על
כיבוש פלשתין ועל פשעי מלחמה כביכול של ישראל. רציתי לפרוש את
מערכת ההגנה המשוכללת שלי, ולהוציא את הכוחות המיוחדים שלי
למתקפה כנגדו, לומר לו שהוא טועה ובגדול, אבל פשוט החיילים
והטנקים עמדו לי על קצה הלשון ולא יצאו מהפה, כנראה שהכוחות
המיוחדים לא עובדים בשטחי האויב, ניסיתי לחפות על ניסיוני
שכשל, הכוחות נסוגו קצת לאחור ובשביל להסוות אותם, המשכתי
לאכול את האוכל המריר, ולבלוע אותו שלא מרצוני, בלעתי גם את כל
האימרות של אחמד הילד בן ה - 16 של מוחמד. אחמד המשיך להביט
עליי בחשדנות ואימו פאטמה ראתה במכ"ם שלה שבנה לא מתנהג
בנימוס, היא התחילה לדבר איתו רק כדי להסיט את מבטו ממני.
האימא קצת זקנה ואישיותה קשה כמו אבן, כמו אלפי האבנים הנזרקות
משער פאטמה בצפון, היא גם סגורה כלפי כולם, כמו אותו שער
פאטמה, היא לא פותחת את ליבה ומוחה בפני אף אחד, ובמיוחד לא
בפני, היא מחשבת את צעדיה בסבלנות, לא כמו ביתה מסעודה, שהיא
פזיזה מאוד ויפה מאוד, היא ממש פצצה, פצצה מתקתקת, יש לה שער
מתולתל כמו חוטי חשמל המחברים את כל חלקי הפצצה, נראה שכל כוחה
נמצא בחוטים דקים אלו, ידיה ארוכות וצרות כמו מקלות דינמיט,
היא ביישנית ולא מדברת הרבה, היא מציתת לקול הרם של אביה, הוא
זה שמפעיל אותה, שאומר לה מה לעשות, הוא השלט הרחוק של ביתו,
הפצצה המתקתקת שאליה נמשכים כולם ובסוף נפצעים מרסיסים או
שליבם נודם מהפצצה האילמת שרק לפני רגע נפלה לזרועותיהם. אני
יכול לומר שזאת הייתה הארוחה האחרונה שלי אצלם, כי סבלתי קשות
מהם, הם כבשו אותי כפו עליי דברים שלא רציתי והאכילו אותי
מאכלים מרירים שלא הכרתי ולא רציתי להכיר. בסוף הארוחה ההיא
הכרתי את המשפחה ומנה(י)גיה הכי טוב שאדם ישראלי יכול להכיר.