המרדף רק החל, אך הם לא ידעו אחרי מה רדפו, מה ניסו להשיג
במרוץ המטורף או מתי יגיע סופו.
הניידת עברה ברחובות כרוח הסערה, מזכירה לכל עובר ושב שהיא שם
עם הסירנה מחרישת האזניים, והפנסים הכחולים.
הוא נהג, מבט קפוא על פניו, מאזין בדריכות לקשר, שחוזר שוב
ושוב על ההודעה "קוד 564 ברחוב ג'פרסון", זו הייתה הפעם
הראשונה שלהם ביחד, והפעם הראשונה שלה בכלל, היא חשבה שהיא
תהיה מוכנה להכל, בבי"ס לשוטרים מנסים להכין אותך למכה
הראשונה, למרדף הראשון.
ליבה דפק כמו שלא דפק לפני כן, וידיה רעדו, מיוזעות, " מה זה?"
היא שאלה,
"מרדף" הוא ענה בקרירות, "אחרי מי?" ענתה, אך לא נענתה, מבטו
נשאר קפוא כשהיה, צמרמורת עברה בגבה, והיא הפנתה את מבטה,
בטעות נוגעת-לא נוגעת באקדח הקר, היא התכווצה לנוכח המגע,
מושכת את ידה במהירות, מופתעת.
היא מעולם לא התרגלה לאקדח שלה, ואף שהייתה מבין הטובות בכיתתה
בירי מעולם לא השלימה עם המצאותו איתה, כאילו חלק ממנה.
הניידת פנתה אל הכביש הראשי בפנייה חדה, ומיד עוד פנייה אל
רחוב צדדי, הניידת האיצה, כשלפתע היא הבחינה שם נוסעים הישר אל
תוך משאית דוהרת, עיניה התרחבו, וליבה החמיץ פעימה, היא הביטה
בו לרגע, ראתה את הקבעון המקפיא על פניו, והוא נסע ישר אליה.
"מה אתה עושה??" היא צעקה, צעקתה נבלעת בצפירות המשאית, והוא,
קפוא מתמיד, רק האיץ עוד יותר.
את הרגע שלפני הפגיעה  היא דמיינה כנצח.