אין סיבה לכתוב היום. כל מה שאכתוב, כתבו כבר וכל מה שארצה
לומר כבר הבהירו. אם זה במטאפורות עמוקות משמעות ואם בסרקזם
דוקר במיוחד. לכן הכל היום חייב להיות מאוד מתוחכם. חייב להיות
מרטיט חושים, מנימליסטי או קיצוני ובעל פואנטה. אין שום סיבה
לכתוב על התמורות המטפיזיות בהווצרות ענני הנוצה בשלהי הקיץ
כמו שאין עילה לבזבוז הדיו בלהג על השפעות מזג האוויר על מצב
רוחה של חזזית הסלע וחשופית השדה (אלא אם כן בתיעוד מדובר).
כאשר מדובר בכתיבה רעיונית יצירתית הקורא תמיד מצפה שייצא איזה
שהוא רווח מהזמן שהשקיע בניתוח המילים אשר על הנייר על תכנן.
לכן כל כתיבה שאין את בה "הטוויסט" או את העלילה אינה עוברת אל
הקורא הממוצע של היום. כרגע אינני מעוניין ללהג באמצעות
סציניות את דברי. גם לא בעזרת מטאפורות ענייניות או סוריאליזם
מוקצן. אינני מעוניין להוכיח נקודות באשר הן... את כל הנקודות
אני כבר הוכחתי ואם אני לא, אז מישהו אחר (נקודות חדשות כבר
נדיר למצוא היום). ברצוני להוכיח באמצעות כתיבתי קו; אפס.
אינני מעוניין כרגע להתיימר להיות בעל יכולת להשאיר חותם על
הקורא ע"י בניית דמויות, ע"י אכספוזיציה או עלילה, שהיא גם ככה
מסובכת מידי מכדי שאוכל לעקוב.

כרגע אני רואה שקיעה בעלת יופי נדיר. כזו שנצרבת בזכרונך על
צבעיה ועל צורות העננים המעצבים אותה. היא מרגשת אותי עד מאוד.
אני רוצה לכתוב על כך. באותה המידה גם על הקשת שראיתי החוצה את
קו העננים.

אני רואה, שומע, מריח, טועם וחש ומרגיש. וזה מרגש אותי. אני
כותב על זה. עצם הכתיבה היא שמרגשת אותי.

למצבור המילים האלו אין שם. לירח, לשמש ולכוכבים אין שם. גם
ללילה ולאהבה. אלו הם רק סמלים המתארים אותם ומבהירים אותם
באמצעות קונסנזוס בין בני אדם. אדם אשר לא שייך לקונסנזוס הזה
יוותר עם רצף הקולות בלבד ללא היכולת לקשרם למשמעות מסויימת.
אז כרגע, בתור כותב, מחפש אני את הקו הישר, ללא הנקודות, חסר
הקונסנזוס.