חברה שלי לקחה השנה קורס כתיבה יוצרת באוניברסיטה. אחת המטלות
שניתנו לה הייתה לכתוב סיפור קצר סביב פרגמנט מסוים. הפרגמנט
היה נטול כל הגיון, והוא נתקע לי בראש עד שהחלטתי לכתוב גרסא
משל עצמי. כמתברר, מרצים ב"בר-אילן" צריכים להיות מאושרים
ביותר שאני לא לומדת שם...

הוא ירד במהירות במדרגות, המזוודה נחבטת ברגלו הימנית. הוא
חייך בנימוס אל אחת החדרניות שעברה לפניו דוחפת עגלת שרות,
מקלל אותה בלבו. בשעה זו המשמרת הראשונה של עובדי המלון כמעט
הגיעה לסיומה והוא קיווה להספיק להסתלק לפני שתגיע המשמרת
החדשה ואנשים יתחילו לתהות היכן הוא. לבו פעם בהתרגשות. זו לא
הייתה הפעם הראשונה בה הוא עבר על החוק. בעצם, אם להיות כן,
הוא לא זכר מתי הייתה הפעם שהוא לא עבר על החוק. אלא שעד
עכשיו המעילות שהוא ביצע היו קטנות, זיוף כרטיסי אשראי, מכירת
תוכנות רפליקטור לא תקינות, ייבוא יין לא חוקי מהירח החדש. רק
בליפ קטן על הרדאר המשטרתי, לא יותר.

אבל הפעם זה היה שונה. הפעם סכום הכסף שהוא הרוויח היה רציני.

הוא האיץ את צעדיו.

לא שהוא חשב שהדבר יתגלה במהרה. וגם אם כן, הייתה לו סיבה טובה
להאמין ש"הלקוחות" הנוכחיים שלו לא יעשו דבר בנדון. כל היופי
בעסק האחרון שלו היה בכך שזה הקנה לו מספיק בטיחות וזמן
להסתלק. בהנחה שהמוצר האחרון שלו יעבוד כנדרש, ולפי כל הבדיקות
הארוכות שהוא ושותפו הריצו, הסיכוי לתקלה כלשהי היה אפסי, היו
לו לפחות כמה חודשים, אולי אפילו שנה, לפני שמישהו יבין מה
קרה.

ועדיין, יותר מדי אנשים הכירו אותו כאן, וברגע זה הוא רצה
להיות כמה שיותר רחוק מבית המלון.

הוא דחף את דלת היציאה האחורית וחייך.

יבורכו פלאי הטכנולוגיה המודרנית.  

24 שעות לפני כן...

השמש החלה שוקעת, צובעת בקרניה האלכסוניות את רחובות העיר. גשם
דקיק טפטף. ממקומי על הספה יכולתי לראות את הבניינים האפורים,
המוכרים עד בחילה, נעטפים בצללים. רוח חמימה של סוף הקיץ נכנסה
דרך החלון והניעה לאיטה את הוילונות הדהויים. הידקתי את
זרועותיי סביב הגוף החם הנשען עלי, שואפת לתוכי את הניחוח
המוכר של בושם וסבון מלונות מאיכות בינונית. זה היה רק עוד יום
ארוך של תבוסה. רק עוד יום של השפלה וניכור. אחד מיני רבים.
הרגשתי עייפה ומנותקת.

ראנה זעה קלות, מתאימה את גופה כנגד גופי בתנוחה נוחה יותר.
"אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את העיר מהזווית הזו", היא העירה
בקול שהשתדל להישמע עליז.

"אם כך מזל ששוכנו באגף המערבי של המלון. זווית חדשה זה כל מה
שחסר לבילוי האולטימטיבי שלנו".

"זה לא כה נורא כמו שאת גורמת לזה להצטייר".

"את צודקת. זה ממש כמו שבוע חלומי על הירח החדש". הרגשתי את
המרירות מציפה אותי, כבדה ואיטית, משטחת אותי עמוק יותר לתוך
הספה עם כובד משקלה. "מדוע את לא יכולה פשוט להודות שזה משעמם?
שראית כל מה שניתן לראות כאן עוד כשהיית בת עשר?".

"זה לא נכון. אולי ראיתי את לונדון, אבל אף פעם לא ראיתי אותה
ביחד אתך. וזה שונה". היא חייכה ואני נשכתי את שפתי כדי לא
לענות. אין זה שונה במאומה. העיר היא אותה העיר ושתינו ראינו
אותה לפחות חצי-תריסר פעמים במהלך חיינו. האם טיול בפארק שליד
הבית מקבל משמעות שונה לחלוטין כשאת חוצה אותו עם מישהו, למרות
שכל ספסל ושביל ועץ מוכרים לך? האם החוויה הופכת עשירה יותר רק
בגלל שאת חולקת אותה עם אדם נוסף, אפילו אם אותו אדם מכיר את
אותם הספסלים והשבילים בדיוק כמוך? לא בשבילי, לא כשאני רואה
אנשים אחרים נוסעים לחופשות למקומות שמעולם לא ראיתי וחוזרים
משם מלאים בחוויות וחיוכים שמסרבים להימחק מפרצופם
המדושן-עונג.  

"תחשבי שבעבר אנשים היו משלמים הרבה כסף כדי להיות במקומנו",
ראנה ניסתה להתחכם.  

"בעבר אנשים רכבו על סוסים וחיו במערות. זה לא אומר שאני צריכה
להיות אסירת תודה על חדר בבית מלון עכשיו". כשהייתי קטנה אבי
נהג לקחת אותי כל סוף שבוע למדינה אחרת. היה לנו טקס פרטי בו
בכל יום שישי היינו מורידים מהמדף אטלס ישן, עשוי נייר מצהיב,
שהיה במשפחתנו במשך דורות, והיינו פותחים אותו במפת כדור הארץ.
המפה הייתה פרימיטיבית לגמרי, דו-ממדית וסטטית, אבל זה רק
הוסיף לתוך הקסם של כל המעמד. הייתי עוצמת עיניים ומניחה את
אצבעי על הדף, בזהירות, כדי לא לפורר את הנייר הישן, ואם
הצבעתי את מקום שמבחינה ביטחונית היה מתאים לילדה בת שש - לשם
היינו הולכים למחרת. לונדון ופריז, ניו-יורק וטוקיו, קנברה
ובודפסט, ברצלונה, ונקובר, שנחאי. כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה כבר
ביקרתי ברוב המקומות המעניינים בכדור הארץ, בחלקם יותר מפעם
אחת ובחלקם למרות ההתנגדות הנמרצת של הוריי. בסופו של דבר רק
מקומות כמו קבול ודמשק נשארו סגורים בפניי, שכן הממשל של אותן
מדינות לא הסכים להכניס לתוכן אנשים "כמוני", שלטענתו היוו
"סיכון בריאותי לאוכלוסייה". כאילו נשאתי עמי מחלה מדבקת,
פרזיט כלשהו המוכן לזנק על כל עובר אורח תמים.

הבעיה הייתה שכולם עשו את זה. סופי שבוע וחגים, ימי הולדת
ופגישות רומנטיות. פיקניקים על גדות הנהר. טרנספורטציה קצרה,
זולה ביותר ולא מחייבת.

"פשוט רציתי שזה יהיה מיוחד. שסוף-סוף נראה משהו חדש, שלא
נהיה..." שלא נהיה חריגות, אני רוצה להגיד, אבל משתתקת. זו
מחשבה מגוחכת.  

"ליריין, זה בסדר". ראנה מסתובבת בזרועותיי ואני רואה את ההבנה
נשקפת מעיניה. "עוד נגיע למקומות אחרים".

כעס גועה בי. "מתי? כשבעוד שלושים שנה אנשים ישתחררו מהדעות
הקדומות שלהם ונוכל למצוא עבודה עם הכנסה הגיונית? כשיסירו את
החותמת מתעודות הזהות שלנו? כשנמות?!" אני לא רוצה את ההבנה
שהיא מציעה לי. אני לא יכולה לסבול את הסבלנות שלה ואת
האופטימיות כלפי המצב. בייחוד לא אחרי מה שקרה היום.

היא מסווה ממני את פניה וקולה הופך להיות ענייני. "ובכן, אולי
נוכל לחסוך ולקנות הולו-פרוג'קטור. שמעתי שיש תוכנות שגורמות
לך ממש להרגיש כאילו שאת על כוכב אחר, עם הפרטים הכי קטנים
מועתקים במדויק --"

"הולו-פרוג'קטור יכניס אותנו לחובות לשנתיים. עם המשכורות שלנו
וכל הכסף שאנו חייבות לעורך-דין זה פרקטי בדיוק כמו כל
התוכניות האחרות שלנו". קולי, נוקשה ומאשים, מהדהד בינינו.
ראנה קמה מהספה במהירות ונעמדת בגבה אלי ליד החלון. דממה
משתררת. חציתי קו אדום.

"אני מצטערת... לא אכפת לי מהפרוג'קטור המקולל... אני פשוט...
אני כועסת. על מה שקרה... על שהפסדנו".

קולה מנותק מרגש. "אני חושבת שהבהלתי את השוער מקודם. כשפרצתי
בבכי. הוא לא הפסיק לשאול אם להביא לי כוס מים. הוא הסתובב
סביבי כאילו חשש שאני עלולה לעשות משהו מטורף."

"אני מצטערת..." חיבקתי אותה מאחור. הגשם התחזק והרוח הביאה
אתה ריח של מדרכות רטובות.

"חשבתי שנצליח הפעם. שהם לא יסרבו לבקשה הגיונית".

שתקתי. "האם הם באמת חושבים שגידול ילד בבית יתומים עדיף על כך
שיגדל במשפחה טבעית?"

"את שוכחת שאנחנו לא נחשבות למשפחה בעיניהם". נישקתי את שערה.


"אבל גם הוא ילד טבעי. והוריו בכלא. לבטח נוכל להעניק לו יותר
אהבה ותמיכה מאשר המקום המזוויע ההוא. כשאני הייתי שם כל מה
שהרגשתי הייתה בדידות. למרות שהייתי מוקפת בילדים שדמו לי.
הרגשתי מעוותת".

"השופט פסק שאנחנו נהווה 'השפעה מסוכנת ולא מוסרית' לילד", אני
עונה בשקט. לבי קרוע. אני רואה דמעות חורשות בשקט נתיבים על
פניה של ראנה ואני לא יודעת מה אני רוצה יותר - לפרוץ בבכי
שעצרתי בתוכי במשך עשרים ושבע השנים האחרונות, או למצוא את
השופט ולגרום לו את אותה כמות הכאב שהוא גרם לנו.

"אני פשוט... ליריין, זה כל-כך לא הוגן".

"אני יודעת". אני רוצה להגיד לה את המשפט הבנאלי הזה שתמיד
אומרים לאדם השרוי בכאב, 'יהיה בסדר', ביטוי שהשתוקקתי לשמוע
כל חיי, אבל אני לא מסוגלת. שכן שום דבר לא יהיה בסדר אי פעם.
לא בשבילנו.

היא מתיישרת פתאום בזרועותיי ומנגבת בהחלטיות את דמעותיה.
"נוכל לערער. ניקח עורך דין אחר. נפנה לבית-המשפט הגבוה".

"אבל- "

"אני אמצא עבודה נוספת. אעבוד בסופי שבוע ובמשמרות לילה. נוכל
לממן את זה".

"ראנה - "

"אנחנו נצליח הפעם ליריין, אנחנו חייבות להצליח. זו בקשה
הגיונית, חייב להיות שופט כלשהו שיראה את הצד שלנו!".

"לא".

"צריך רק עוד קצת סבלנות... מה?"

אני מרגישה איך הכל בתוכי קופא ובחילה עולה בגרוני. בחושך
עיניה של ראנה נראות גדולות ומלאות תקווה מחודשת וכשהן ננעצות
בי אני יודעת שמה שאני הולכת להגיד יהרוס את שתינו לנצח. אבל
אני לא מסוגלת לסבול זאת יותר. "בילינו את חמשת השנים האחרונות
בבתי משפט. אני לא יכולה לעשות זאת יותר".

היא מפנה את פניה ממני. "היה לנו יום קשה. מחר הכל יהיה טוב
יותר".

"לא, זה לא יהיה. אינך רואה זאת?", אני כמעט לוחשת. "כמה עוד
נוכל להתפשר, להתחנן? על שתינו נאסר ללדת. ערערנו והשופטת צחקה
לנו בפנים. אנחנו לא יכולות לאמץ ילד רגיל, ועכשיו אנחנו לא
יכולות לאמץ גם ילד טבעי. הם לעולם לא ירשו לנו".

"את עייפה. אני מצטערת שפרצתי בבכי בכניסה למלון, זה לא כל-כך
נורא כמו שאת חושבת - "

"זה חסר סיכוי. אנחנו לא נחשבות לזוג בעיניהם, לעולם לא נהיה
משפחה. זה נגמר". אני לא מסוגלת לנשום, הגוש שבגרוני חונק
אותי. ידיי רועדות.

היא לא מישירה אלי מבט. "שמעת את זה?", היא אומרת פתאום.

"אני יודעת שאת לא רוצה להקשיב לי, והלוואי וזה לא היה נכון,
אבל - מה את עושה? אנחנו בקומה שלישית!" אני מתבוננת בפליאה
בראנה הרכונה מחוץ לחלון, יותר ממחצית גופה מציץ החוצה. אני
תופסת במותניה ומנסה למשוך אותה חזרה, אבל היא מתנגדת. "שמעת?
הנה זה שוב!"

"אני לא שומעת כלום".

"יש שם תינוק בוכה. תקשיבי".

"אני לא שומעת דבר פרט לגשם, ועכשיו את גם רטובה. את לא יכולה
להמשיך להתחמק ממה שאני אומרת".

מבטה הפראי מרתיע אותי. "אני אומרת לך ששמעתי תינוק בוכה. אני
לא הוזה!".

"לא אמרתי שהזית. אולי באמת יש למישהו תינוק במלון, אבל-"

"זה לא בא מהמלון. זה בא מבחוץ. מהרחבה. איפה שנמצאת הכניסה
האחורית".

"ראנה. יורד גשם זלעפות. אף אחד לא יוציא תינוק החוצה בגשם".
לאות פושטת בי. אני מרגישה מובסת ועייפה ממאבקים.

"את לא מאמינה לי. מדוע קשה לך כל-כך לתמוך בי אפילו בדבר
קטן?!" היא חולפת על פניי ולפני שאני מספיקה לענות אני שומעת
את דלת הכניסה נטרקת.

וילונות לחים נעים סביבי ברוח. החושך מוחלט עכשיו ואני מרגישה
משהו בתוכי נשבר. אני עוצמת את עיני בייאוש ונושמת עמוקות. לא
רק עוד יום של תבוסה. יום של תבוסה סופית.

השגתי את ראנה על מדרגות הכניסה של המלון. פקיד הקבלה בהה בנו
בסקרנות מעורבת בדחייה כשראנה שעטה החוצה לתוך הגשם ואני
בעקבותיה. שמחתי שלפחות השוער נעדר ולא יוכל ליהנות מהצגה
נוספת של טרוף מבית היוצר של "הטבעיות". חשבתי איך כל היום הזה
השתבש בצורה כל-כך נוראה. וכל מה שרציתי זה רק סוף שבוע אחד של
שקט לפני הכרעת גזר הדין, רק סופשבוע אחד הרחק מכל הבעיות. אבל
הבעיות, כתמיד, הלכו אחרינו.

"ראנה! לאן את הולכת!". אחזתי בזרועה, אבל היא השתחררה ממני
בפראות והמשיכה לצעוד. הגשם חדר מתחת לבגדיי והרגשתי את
הזרזיפים הקרים על עורי. נרעדתי. "ראנה!".

בלא להקדיש לי כל תשומת לב היא עקפה את בית המלון ונעצרה ליד
הכניסה האחורית, מתבוננת כלפי מעלה כדי למצוא את חלונות
חדרינו. ברק חצה את השמים השחורים ורעם החריש את קולי כששוב
קראתי בשמה. היא התרחקה לתוך הסמטא ששימשה את עובדי המלון
כמקום חניה לרחפות והייתה כמעט ריקה לחלוטין בשעות אלה. שמעתי
אותה ממלמלת משהו על תינוק בוכה והרגשתי קור פושט באבריי.

"ראנה!" אחזתי בכתפיה וסירבתי להרפות. "ראנה, תפסיקי!"

"אני אוכיח לך שבאמת שמעתי אותו בוכה!", היא צעקה מעל הרוח
השורקת. "אני אוכיח לך!". היא הדפה אותי אחורנית בזעם ונפלתי
על ברכיי. הרגשתי את האספלט הקשה חובט בברכיי וידיי שקעו
בשלוליות. רעם התגלגל וחשתי את ההדף עמוק בתוכי, עולה למעלה,
דוחק את לבי החוצה, דוחק החוצה את כל מה שהצטבר בי במשך כל
חיי, ייאוש ענקי שבלע והרס הכל בדרכו, גל ענקי שהניף אותי
מהאדמה וזרק כנגד הרוח. שמעתי את עצמי צועקת את שמה של ראנה
בקול שלא היה קולי, קול שהתגבר על שאון הרוח והגשם, קול שקרע
את נשמתי, וראיתי את אותה מסתובבת, המומה, אבל לא עיכלתי דבר
מכך. משהו בתוכי השתחרר ופרץ החוצה ולא יכולתי לבלום אותו
יותר. לא רציתי.

"אני לא יכולה יותר!", זעקתי. "אני לא יכולה לעבור זאת יותר!"
שערי דבק לראשי, בגדיי דבקו לגופי, אבל לא הרגשתי דבר. בכיתי
והגשם שטף את דמעותיי ואת קלוני. "אני לא יכולה... אני לא רוצה
את זה יותר! אני לא רוצה להיות יותר!". ברק חצה את השמים
וזרועותיה של ראנה היו פתאום סביבי, תומכות בי בזמן שרעדתי
והתייפחתי כמו שמעולם לא עשיתי בחיי.

נצמדתי אליה כאל הדבר הממשי האחרון בעולם. ובצורה מסוימת כך
באמת היה. לבי חישב להתפקע. היא אחזה בי בכוח עד ששככו
יפחותיי, ממלמלת מילים חסרות משמעות. לא יכולתי להפסיק לרעוד.
"אני לא יכולה יותר... לקוות... ולתרץ... ולהשלים...
ולהבין..." קולי נקטע. נשמתי נשימה רועדת. "אני לא יכולה לקום
כל בוקר ולהגיד לעצמי שאני לא האדם המעוות והחולני שכולם
חושבים. אני לא יכולה להעמיד פנים שהכל בסדר, שיש לנו חיים
רגילים, שאני אוהבת את מה שבנינו... שהכל יסתדר. העבודה שלי
חסרת מוצא, לעולם לא אקודם... אני לא יכולה להתחתן, אני לא
יכולה לטוס לחוץ-לארץ... אני לא יכולה לבקר אותך בבית-חולים כי
אינני נחשבת לקרובת משפחה... אני לא יכולה לגדל ילדים... אני
לא אדם... וכולם בוהים בי ומתלחשים מאחורי גבי... " התחלתי
לבכות שוב. "בבקשה אל תכריחי אותי לעמוד יותר באכזבה של עוד
דחייה של בית המשפט... בבקשה..."

אצבעותיה של ראנה הסיטו את שערי הרטוב מפניי. "לא אכריח
אותך..." היא חיבקה אותי בכוח והרגשתי את שפתיה על שפתיי
הקפואות. "אני מבטיחה...".

הגשם המשיך לרדת.

מעדנו במסדרון המואר למחצה. חלק ממני תהה אם בתור מלון שמחשיב
את עצמו ליוקרתי, הוא אמור לכלול לפחות תאורה תקינה, סופת
ברקים בחוץ או לא. הרגשתי אפיסת כוחות. הלכנו מחובקות וטפטפנו
מים על השטיח.

"הכרטיס אצלך?" ראנה שאלה בצרידות, נוכחת שדלת חדרנו נעולה.
שליתי כרטיס מגנטי מכיס מכנסיי הרטובים ונשענתי כנגד הקיר.
חשתי כמו שמרגיש אדם שסבל מכאב שיניים נורא במשך שעות והנה
פתאום הוא פסק. הקלה מתוקה הפכה את כל עצמות גופי לגומי.

"עם המזל שלנו הכרטיס הזה יתקע ויקים את פקיד הקבלה על
הרגליים. אלא אם כן מים עובדים על פלסטיק כמו שעבד השמן בעבר
על מפתחות", היא רטנה.

"חשבתי שאני אמורה להיות הסרקסטית שבינינו", חייכתי.

"אני חושב, גבירותיי, שהמזל שלכן עומד להשתנות", אמר קול
מהחשכה.

שתינו קפצנו בבהלה. גבר הגיח מהצללים, מחזיק צרור בידיו.
נשימתי נעצרה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאנשים החליטו שיש להם
זכות להתערב ולאיים על חיינו, אבל משום מה לא חשבתי שזה יכול
לקרות בבית מלון. חשתי את ידיה של ראנה מגששות אחרי. "תסתלק",
היא אמרה בנחישות שלא הסגירה את הכוח איתו היא מחצה את
אצבעותיי. "תסתלק מיד לפני שאקרא להנהלה".

הגבר צחק וקרב אלינו. עכשיו שפניו הופיעו באור, זיהיתי ללא
הפתעה את השוער. הוא היה גבר בעל מבנה גוף ממוצע, עדיין לבוש
מדי שרד שהחלק העליון שלהם היה מפוספס בכתמי רטיבות. שערו
הכהה, שכבר החל לסגת ממצחו, נראה רטוב גם כן. הנחתי שלא היינו
היחידות שבילו את זמנן תחת הגשם. התבוננתי בצרור שהוא החזיק
בזהירות בשתי ידיו. מקרוב הוא נראה כעטוף במשהו שנראה כמו
סמיכה, ורגע לפני שהבנתי זאת בעצמי, הצרור נע פתאום ויד קטנה
הושתה החוצה ונאחזה בכפתור מדיו.

ראנה פסעה לעברם מיידית, מחייכת, תחושת הסכנה שהיא חשה רק רגע
אחד לפני כן נראה כי התפוגגה לחלוטין. השוער חייך אליה חזרה
ועשה מפגן שלם בסידור הסמיכה סביב הגוף הקטן שבזרועותיו. "שמה
ג'נה", הוא אמר, ובצורה מפתיעה הוסיף, "התרצי להחזיק אותה?"
ראיתי את ראנה מהססת לרגע, אבל הוא כבר נרכן לעברה והעביר לה
בזהירות את התינוקת.

"היא יפהפייה", שמעתי אותה לוחשת. "בתך?"

השוער צחק שוב. "לא במובן המקובל של המלה". הוא חייך בסיפוק
כשזכה במבטים מבולבלים של שתינו. "האם לכן יש ילדים?"

הרגשתי את המרירות שבה וניעורה בי, כבדה ומרעילה. "במקרה ולא
עודכנת עדיין ברכילות האחרונה של בית המלון, דבר שקשה לי
להאמין בו, אין לנו זכות לגדל ילדים", ירקתי את המילים בפניו.
תהיתי אם הוא נהנה מכך, מהכאב שהוא מסב בפשטות כזו.

"אה, נכון. באמת שמעתי משהו כזה". חיוכו נעלם עתה ועיניו ננעצו
בפניי. "שני תוצרים של דחף חייתי שלא רוסן כהלכה... באמת חוסר
מזל".

דמי בעבע. רציתי לאחוז בגרונו בין ידיי וללחוץ בכוח. ראנה
נראתה כאילו סטרו לה. היא הושיטה לו את התינוקת, פניה בוערות,
אלא שהוא שוב חייך פתאום וסרב לקחת אותה ממנה. "אני מצטער,
אולי לא ניסחתי את עצמי כהלכה. לא התכוונתי להעליבכן. תמיד
ראיתי מצבים מסוג זה כטעויות מצערות שהאנשים המעורבים בהן
נאלצים לשלם מחיר גבוה מדי בעדן". ההתנשאות שלו הייתה בלתי
נסבלת, אם כי מוכרת להחריד. "למען האמת, רציתי לדבר אתכן. נוכל
אולי להיכנס לחדר, בו תהיה לנו יותר פרטיות? בבקשה?"

הבקשה שלו נראתה משונה ואיכשהו לא במקום, בייחוד כשכל מה
שרציתי לעשות זה לשכב בזרועותיה של ראנה ופשוט להפסיק לחשוב
לכמה רגעים, למחוק את כל העולם מהתודעה שלי. החלפתי מבט עם
ראנה. היא משכה בכתפיה וחייכה לעבר התינוקת הישנה בזרועותיה.
לקחתי ממנה את הכרטיס ופתחתי את הדלת באנחה.

"ובכן?", דרשתי ברגע שהדלת נסגרה מאחורי גבי.

"ישר ולעניין. אני מבין לגמרי". חשבתי שהחיוך שלו לא היה יכול
להיות פחות משכנע אפילו אם הוא היה מנסה. "יש לי הצעה בשבילכן,
הצעה שאני חושב שתעניין אתכן. ואני מבטיח לכן שזה לא משהו
מגונה", הוא הוסיף במהירות, בראותו את הבעות פנינו. "רק הרשו
לי להסביר... היום בבוקר, בכניסה למלון, כש-", הוא חיפש מילים
לתאר את מה שקרה, "כשהושטתי לך את הטלפון... אני, אה, יצא לי
לשמוע שלא במכוון על ה... מצב המסוים שלכן".

לרגע חשתי את תהום הייאוש פוערת את פיה שוב, שמעתי בראשי את
המילים היבשות של העורך-דין, מודיע לי באדישות שהשופט דחה את
הבקשה שלנו, וראיתי את עיניה של ראנה שוב ננעצות בשלי, קוראות
את גזר הדין, וכאב אינסופי ניבט מהן.

"ורציתי רק להגיד לכן, שבמידה ואתן מעונינות, יש פתרון פשוט
למדי לבעיה שלכן".

"אדוני. אני לא יודעת מה הכוונות שלך, ואני לא יודעת איזו מן
בדיחה מעוותת זו, אבל אני מבקשת ממך לעזו-"

"התינוקת הזו יכולה להיות שלכן".

לבי החסיר פעימה. בהיתי בו.

"תמורת סכום מסוים".

"אני מבקשת שתלך". ראנה התערבה שוב. ידעתי כמה זה קשה לה.

"אני דובר אמת. אני יכול לסדר הכל. מסמכי אימוץ, תעודת לידה,
אפילו פנקס חיסונים. תחשבו על זה. מימוש המשאלה הכי גדולה
שלכן, במרחק של זרוע... ".

החלפנו מבטים בדממה. שתינו לא ידענו מה להגיד. התינוקת המשיכה
לישון בשקט בזרועותיה של ראנה. היא נראתה כבת חודש, אולי
חודשיים, יצור זעיר ומושלם, מושא של כל-כך הרבה תקוות וכמיהות
והסיבה העיקרית לכל הגהנום של חמש השנים האחרונות. גיהינום
שלעולם לא יפסק.

"אני מבין עד כמה שההצעה שלי יכולה להיות מזעזעת בשבילכן...
אני חושב שאתן צריכות זמן לחשוב על זה, לדבר על זה ביניכן. אל
תתנו לי תשובה עכשיו, אני יכול לחזור מאוחר יותר. מה דעתכן על
מחר בבוקר? תחשבו טוב על הכל ותתנו לי תשובה אחר-כך, בסדר?"
הוא שוב חייך את החיוך החלקלק שלו.

"מה... מאיפה... כלומר..." ראנה נראתה כמישהי שמנסה נואשות
להשליט סדר במחשבותיה. "של מי התינוקת הזו?"

"שלכן, אם תרצו אותה".

"זה לא מה ששאלתי. אתה מציע לי חיים שלמים בדרך של השוק השחור,
כשעד כמה שידוע לי חטפת אותה ממשפחה אומללה כלשהי".

"אני מניח שתוכלי לקרוא לזה שוק שחור, למרות שכל מה שאני מנסה
לעשות זה לעזור לאנשים שלא היה להם כל-כך הרבה מזל בחיים.
ובהחלט לא חטפתי את התינוקת. כמו שאמרתי, אני מוכן לספק את כל
המסמכים החוקיים. אמה הביולוגית היא אשה שהריונה אושר על-ידי
המועצה בזמן שהיא הייתה נשואה ולבעלה הייתה הכנסה חודשית גבוהה
למדי. אלה שבעלה נהרג בתאונת רחפות חודשיים לפני הלידה, משאיר
לה הרבה מאוד חובות שרוששו אותה. יש לה ילד בן שלוש שצריך
לפרנס. הם נמצאים לפני פינוי מביתם. זה סיפור ארוך מאוד ומאוד
מסובך, אבל השורה התחתונה היא שאין לאשה המסכנה הזו את האמצעים
לגדל ילד נוסף והיא מעדיפה שג'נה תגדל במשפחה שתוכל להעניק לה
יותר ממה שהיא מסוגלת..."

"וכאן אתה נכנס לתמונה? אזרח מודאג? ידיד נעורים?" סרקזם נטף
מראנה.

"למען האמת, אני שכן שאכפת לו... ומתוקף העבודה לי, שחושפת
אותי לאנשים רבים, חשבתי שאוכל לעזור..."

"אני מניחה שהדרך המקובלת יותר של עזרה כלכלית פשוט נראתה
משעממת מדי?"

השוער פרש את ידיו לצדדים והבעתו הפכה להיות נוקשה. "כמה את
חושבת שמרוויח שוער בית מלון? אין לי את האמצעים לכלכל אשה
ושני ילדים. כל מה שאני מנסה לעשות זה לעזור. אם אתן לא
מעונינות, אין בעיה. אני בטוח שיש עוד זוגות במצבכן". הוא עצר
וריכך את קולו. "רק חבל על ההזדמנות".

לא יכולתי להתיק את מבטי מהתינוקת, מפניה הקטנים והמושלמים,
מהדרך הפשוטה בה היא התאימה לזרועותיה של ראנה. זה נראה כל-כך
נכון... אבל הסיפור נשמע לא סביר. איזו מן אשה תוותר על
תינוקה, בייחוד אם זה התינוק של בעלה המנוח? ועוד לזוג
"טבעוניות"? אבל מצד שני לא הייתי פסיכולוגית ולא יכולתי לטעון
להבנה ממשית של טבע האדם. ואולי פשוט לא רציתי באמת להעמיד
במבחן את מה שהשוער סיפר לנו.

"מה ימנע ממני פשוט לדווח אותך למשטרה?"

"שום דבר", ענה בקול נטול רגש. "אבל אז תאבדי את הסיכוי האחרון
שלך לאושר."

לא יכולתי להאמין שאנחנו באמת דנים בזה, באפשרות הזו... ועם
זאת... החלפתי מבטים עם ראנה. היא נראתה אבודה כמוני, רוצה
לדחות את ההצעה ועם זאת לא מסוגלת.

השוער חייך שוב. "אני מבין לגמרי עד כמה קשה לכן. זו החלטה
גדולה. לכן מדוע שלא תשאירו את התינוקת אצלכן ללילה, תראו איך
אתן מסתדרות אתה, אם היא מתאימה לכן..." הוא נשמע כסוחר מכירות
שמציע רחפת לסיבוב ניסיון. "אני אחזור בבוקר". הוא העניק לנו
עוד חיוך ופתח את הדלת. "ערב טוב גבירותיי".

"אבל - חכה רק רגע- ", פתחתי, אבל הוא כבר שעט החוצה במסדרון.
זה היה מטורף, ההצעה הזו, היום הזה, הכל.

"ליריין... את רוצה להחזיק אותה?" פניתי כדי לפגוש את עיניה של
ראנה. הן זהרו בעוז, בהתרגשות שלא ראיתי מזה חודשים. "רק תראי
אותה... אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהרשו לי להחזיק
תינוקת..."

סגרתי בשקט את הדלת.  

שכבתי בשקט במיטה, מתבוננת בפסיפס שיצרו קרני השמש על כיסוי
המיטה ועל ראנה וג'נה ששכבו לצדי. גופה של ג'נה היה רפוי,
מותש, מה שכלל לא הפתיע אותי נוכח העובדה שהיא בילתה מחצית
הלילה בבכי. ראנה לעומת זאת משכה את כיסוי המיטה עד לצווארה,
מנסה לקבור את פניה בכרית ולהתחמק מקרני השמש הפולשניות.
חייכתי. חשבתי שתמונה כזו לא הייתי מתנגדת לראות כל בוקר.
ליטפתי ברוך את לחייה. היא מלמלה משהו וניסתה למשוך את הסמיכה
מעבר לאוזניה. נרכנתי מעבר לג'נה ונישקתי אותה. "בוקר טוב",
לחשתי.

"מממ". עיניה התמקדו לאיטם על התינוקת. "וואו. אז זה לא היה
חלום".

"משהו אומר לי שיהיה לנו חוב כספי ענק בתור גיבוי. אני לא
חושבת שהם ציפו שנשתמש ברפליקטור לשכפול חיתולים וחלב חם".  

השתתקנו. התבוננתי בגוף הזעיר הישן בינינו, תמים ולא מודע
לעולם שמעבר לחדר בו היינו. אבל אפילו בשנתה ידה של ג'נה הייתה
מאוגרפת לאגרוף. חשבתי שהיא תגדל להיות לוחמת ולעולם לא תאפשר
לאף אחד להתייחס אליה שלא כראוי. ואז חשבתי על כמה ערמומי היה
השוער שהביא אותה. אחרי לילה שלם אתה, לא הייתי מסוגלת לתאר את
עצמי מוותרת עליה.

"היא מדהימה", שמעתי את ראנה לוחשת, ואז ראיתי דמעות חורשות
נתיבים על לחייה. "לא נוכל... לשמור עליה".

"נוכל".

"לא, לא נוכל. זה לא המעשה הנכון. רק תחשבי, שוק שחור! אי אפשר
פשוט לקנות בן-אדם, סתם כך...".

"ומדוע לא?", דמי האיץ את זרימתו. "אם אפשר לכלוא בן אדם סתם
כך, אם אפשר להפריד הורים מילדיהם, אם אפשר לשלול מבן-אדם את
זכויותיו הבסיסיות - מדוע לא זה? וחוץ מזה, שמעת מה הוא אמר -
הוא פשוט ימכור אותה למישהו אחר. זה לא הזמן לשמור על עקרונות
נאיביים". נשמתי נשימה עמוקה וריככתי את קולי. "ראנה, אנחנו
חיות בעולם ששולט ברבייה. עולם שמאמין בהשבחה גנטית. אני לא
צריכה לספר לך על זה. אני לא צריכה לספר לך על כך שלאנשים
כמונו אין זכויות, על כך שהפכנו לבלתי נראים תחת הסיסמא "נטייה
חזקה פי עשרים למחלות פיזיות ופסיכולוגיות". קולי היה מלא לעג.
"אנחנו עיוות, לא בני-אדם... ואני לא מסוגלת להתכופף יותר.
רקדנו מספיק למנגינתם... אני אומרת שאם חוקיהם לא כוללים אותי
- ובכן, הם גם לא נוגעים אלי. הגיע הזמן שנחשוב על עצמנו..."

מחיתי את דמעותיה. חשתי את הבלבול שלה ואת כאבה, אבל בפעם
הראשונה הייתה לי שליטה כלשהי בחיי. בחיינו. וזה העניק לי כוח.
"תראי, כשהחלטנו לפתוח במאבק רשמי בבתי משפט... אני יודעת שאת
תמיד ראית את המטרה לפנייך, את הילד שרצית... אבל אני...
בשבילי זה היה איכשהו רעיון מופשט, מאבק על משהו שהיה מרוחק
כל-כך... אולי באמת לא האמנתי עד הסוף כי אי פעם נצליח... אני
מצטערת, אני יודעת שלא רצית לדעת זאת... אבל ראנה, כשהחזקתי את
ג'נה בזרועותיי אתמול, כשהיא חייכה ועיניה סקרו אותי בסקרנות
נטולת שיפוט, כשידה הקטנה אחזה באצבעי, אני הבנתי. הרגשתי שכל
מה שעברנו לא היה לשווא, כל הכישלונות, כל ההשפלות..."
התיישבתי בזהירות כדי לא להעיר את התינוקת ומשכתי את ראנה אלי.
"זה עולם חדש לגמרי. לפנינו. במרחק נגיעה. העתיד שלנו, התקווה
שלנו. נוכל להפוך הכל לנכון..." חיפשתי בקדחתנות את עיניה.
"בבקשה... אני יודעת שגם את רואה את זה".

עיניה נצצו מדמעות. "את באמת חושבת שנוכל לגרום לזה...
להצליח?"

אחזתי את פניה בין שתי ידיי ונישקתי אותה במשך מה שנראה כנצח
קטן.

ג'נה נעה מתוך שינה והשמיעה צליל גרגור.

שתינו צחקנו.

הפגישה השניה שלנו עם השוער הייתה לא פחות מביכה ומבלבלת. גם
ראנה וגם אני התקשינו לראות את כל העניין בצורה אובייקטיבית,
וכשהשוער העיר בשאננות שאנחנו לבטח רוצות לדעת כמה "עולה"
התינוקת, ראיתי את הספק חוצה את פניה של ראנה. כל-כך הרבה
רגשות, בושה ופחד, כעס והתרגשות. זה היה כנראה הרגע הכי קשה
בחיינו, למרות ששתינו עברנו הרבה. ואז השוער נקב בסכום הכסף
שהוא רצה לקבל ולפתע כל התקוות שחשתי החלו מתאדות.

הסכום היה יותר מדי גבוה. אפילו עם כל החסכונות שלנו, אפילו עם
ההלוואה הקטנה שיכולנו אולי לקבל מהבנק תחת משכון הבית, זה לא
היה מספיק.

"הסכום לא פתוח למשא ומתן", העיר השוער. "אתן לבטח מבינות שאני
מעמיד את עצמי בסיכון גדול. או שתשלמו לי במזומן, או תעשו
העברה לחשבון בנק שאמסור לכן. בשני המקרים זה חייב להיות מיידי
וחד פעמי. תשלומים לא באים בחשבון".

עמדנו אובדי עצות. לא היה לנו כסף. כמה בזוי נראה העניין, וכמה
נואש. לא הייתי מסוגלת לוותר. ידעתי שיש אפשרות אחרונה אחת,
אפשרות שגרמה לי כמעט לבחילה פיזית. יכולתי ללוות כסף מאבי.
הורי נאלצו לשלם קנס בלתי אפשרי במשך חמש-עשרה שנים על סירובם
להכיר בהמלצותיה של הועדה ולבצע הפלה, כנס שעלה בבריאות אמי
וערער את כל המשפחה לנצח. נדרתי כי לעולם לא אבקש מהם דבר.

כאילו קרא את מחשבותיי, השוער חייך בעידוד, כאומר שהוא לצדנו
למרות כל הקשיים, ושאל, "מה לגבי הלוואה מחברים? ממשפחה?", הוא
פנה לראנה. "מה לגבי הורייך?"

היא הסמיקה והשפילה את עיניה. "הוריי נפטרו", היא ענתה בקול
קטן. היא לא הוסיפה שהם נפטרו במתקן כליאה, בין עבריינים
ורוצחים, כשכל פשעם היה הבאת ילד לעולם. ילד טבעי להורים
טבעיים. הועדה לא יכלה לסבול את האיום.

אחזתי בידה. "אני אתקשר".

"את בטוחה?"

"אני לא רואה בררה אחרת".

"אולי... אולי זה פשוט לא אמור לקרות. אולי משהו אומר לנו שזו
לא הדרך הנכונה..." עיניה חיפשו את שלי. ראיתי עד כמה שהיא
תשושה וקרובה להתמוטטות. חלק ממני הרגיש כמוה.

"התכוונתי למה שאמרתי קודם. אני לא מוותרת". התבוננתי בתעוב
בגבר שעמד נשען על הקיר. "התרצה לשבת? זה יכול לקחת כמה זמן".

זה לקח שעתיים וחצי. סירבתי לחשוב על הפעולות שלי. הדחקתי את
השיחה עם אבי, הדחקתי את רגשות האשם, הדחקתי לחלוטין כל הכרה
במה שאני עושה. הכסף הועבר בסופו של דבר לחשבון בנק היכנשהו על
הירח החדש.

"קיבלתי אישור העברה", חייך השוער וסגר את הטלפון הנייד שלו.
"אני מאמין שכרגע סגרנו את העסקה". הוא שלה מכיס חולצתו הפנימי
צרור של ניירות והושיט אותם אלי. "הכל שם. תעודת לידה, תעודת
אימוץ... קביל לחלוטין. תתחדשו". הוא פנה אל הדלת, אבל הסתובב
בחזרה לפני שעזב. "אני מניח שזה ברור מאליו, אבל אני חש צורך
להזכיר זאת בכל מקרה. מרגע זה - אני לא מכיר אתכן, ואתן לא
מכירות אותי. לא יהיה כל מגע בינינו, לעולם. לפחות אם אתן לא
רוצות שמשהו רע יקרה לבת היפה הזאת שלכן". הוא העניק לנו חיוך
אחרון, יצא וסגר את הדלת.

דממה השתררה.

ניגשתי למיטה והרמתי את ג'נה. ראנה חיבקה אותי. "את מאמינה שזה
אמיתי?"

"לא", חייכתי.

השתתקנו שוב.

"מה עכשיו?", היא שאלה בהיסוס. "כלומר... יש לנו חובות לשלם
לעורך-דין... ונצטרך להתחיל לחסוך כסף לגנון... ולקנות תוכנת
רפליקטור של מזון תינוקות. ולהפוך את הבית לבטוח לילדה קטנה,
ולמצוא רופא ילדים שנוכל לבטוח בו, ועריסה - נצטרך עריסה,
ובגדים -"

צחקתי בפעם הראשונה מזה ימים. הרגשתי שמחה מבעבעת בתוכי. "הכל
יהיה בסדר", אמרתי ונישקתי את לחייה.
"הכל יהיה בסדר".

הוא זרק את המזוודה על המושב האחורי של הרחפת והתיישב מאחורי
ההגה. אנשי משמרת הערב החלו להגיע, הרחפות שלהם מתחילות למלא
את החניון שהיה מלא במילא. הוא המריא במהירות, נוסק לגובה. ידו
האחת על ההגה, הוא חייג מספר מוכר בטלפון הנייד. שני צלצולים
נשמעו לפני שמישהו ענה.

"היי", הוא אמר לתוך הטלפון, מנווט את עצמו אל המסלול הקצר
ביותר מחוץ לעיר, "העסקה נסגרה... כן, אני בדרכי למעבורת...
הכסף בחשבון הבנק. אמרתי לך שכל העסק הזה של אנדרואידים דור
שני הוא מכרה זהב, לא?"

הוא גיחך בהתרגשות, הרחפת שלו מתרחקת יותר ויותר מהמלון ומשני
אנשים פתיים שהאמינו... נבלעת במהירות בשמי לונדון הכהים.