יום שישי 22:00 לילה...אני נירדמת לי...כן כן אז לא יצאתי לא
יקרה כלום אם אני לא אצא יום שישי אחד(פחות קריעת כיס לאבא
שלי).
אז הלכתי לישון כי היה משעמם .

חברות שלי וידידים שלי יצאו לת"א. למי יש כוח לת"א ביום שישי
בערב? אחרי שבוע של קריעת תחת בבית ספר הזה הא? מבחנים בחנים
עיניינים..!
בקיצור הם יצאו לא היה אכפת להם מכלום.
רק אני נשארתי בבית דואגת..והייתה לי הרגשה בקשר למשהו רע.
בערך ב23:00 ככה, אבא שלי הדליק את הטלויזיה אז שמעתי משהו
מהסלון.
"פיגוע אירע לפני כמה דקות בת"א 100 פצועים מתוכם 10 הרוגים
לבינתיים.
אני קיבלתי את השוק של החיים של,י כי כמובן אתם זוכרים לאן
כולם יצאו.
ישר טילפנתי למור...
"המנוי אינו זמין כעת. אנא נסו מאוחר יותר. תודה".
אוף. אני לא סובלת שהיא לא עונה או שהיא סתם מכבה את הטלפון
ואני בכלל לא סובלת את המזכירה הארורה הזאת.

בקיצור, אחרי 10 דקות ככה של מחשבה אמרו בחדשות:
"משפחות שדואגות בבקשה, יש להתקשר לבית חולים לבירור".
טילפנתי לבית חולים. היה תפוס.

מה עושים? נוסעים.
לקחתי את האוטו של אבא, התחלתי ליסוע לעבר בית חולים, לא משנה
איזה.
עברתי שני בתי חולים שאלתי ביררתי היא לא שם.
ואז, עוד לפני שנימאס לי כבר לחפש, אמרו לי שיש שם זהה...
עדי!
הלכתי לעבר החדר המבוקש, וראיתי את ההורים שלה.
"מה קרה"?
"לא שמעת שהיה פיגוע"?
"בטח ששמעתי, אז למה הגעתי לכאן"?
הם סיפרו לי שעדי הייתה בנסיעה באוטו, ואז כניראה היא התפוצצה
עם כל האנשים שהיו שם.
הרמתי טלפון למור...
מור: "הלו"?
אני: "מור, מה נישמע? איפה אתם"?
מור: "אנחנו נישארנו בראשון, לא היה בא לנו לנסוע לת"א, למה את
שואלת"?
אני: "כי היה פיגוע בת"א, וכבר חשבתי שקרה לכם משהו, אבל מקודם
המנוי לא היה זמין .עזבי,  סיפור ארוך... אבל עדי הייתה בפיגוע
עכשיו, אני בבית חולים, והיא מאושפזת..."
מור: "אנחנו מגיעים".
אחרי איזה 10 דקות בערך, חצי שעה הם הגיעו...
כולם: "איפה עדי ?"
אני: "הנה היא פה. למה לא נסעתם לת"א?"
מור: "כי למישהו בשם

לא ממש התחשק..."
אני: "טוב נו..."

אחרי איזה יומיים שלושה, עדי התעוררה, כולם באו וזה....
מה מתברר, עדי בסוף לא הייתה בכלל בפיגוע, וגם לא בת"א...
היא סתם נסעה לה בראשון, ודיברה בפלאפון עד שלא שמה לב,
ומכונית פגעה בה.

עכשיו אני התפקעתי מצחוק, למרות שלא מצחיק כל כך.
היא לעומת זאת יצאה עם רגל שבורה וחבלה בראש.
אני הבנתי שצריך להתקין דיבורית.