ערב שבת,

שמש שוקעת, צללים מתארכים,
    עצב ושמחה מתחבקים יחדיו,
אהבה ובדידות כואבים במקביל.
     איך סתם יום נהיה שבת,
איך פתאום זר הופך לאח.
     ולמה לא כל יום שבת,
ואיך לא כל העולם משפחה ?
     האם כל רגע עשינו הכל,
לנתץ הזרות,
     האנשים, הרגעים, המחשבות והמילים...

     והשמש שקעה,
ועוד יום על פנינו חלף,
     נוגע, לא נוגע - מחוצף,
דג בורח מרשת הדייג
     (שאולי  כבר לא כל כך מאמין בדגים)
והלב כבר מנמיך פעימותיו,
     עוטף עצמו ענני בדידות אפורים.

קשה לחכות,
     קשה לקוות,
האם עוד יש סיכוי לאהבה ?