נכנסתי לאולם המחול. המנהל נכנס אחרי. הוא שאל מה אתה עושה פה.
אמרתי עזוב, אתה לא תבין. מה? אתה לא תבין. אתה מנהל. צא מפה.
תן לי שנייה, זה חשוב לי. אבל אין מבין. אני לא מכיר אותך.
איפה אתה לומד? אני לא לומד פה. אל תדאג. תן לי שנייה, נו...
ליאונרד כהן נשמע לפתע ברקע. אנשים לא מעריכים אותו מספיק.
מכירים להיט אחד שלו והופכים אותו לפופיסט... כאן זה שיר מעט
דיכאוני של חשבון נפש אישי, של מסקנות חד משמעיות, החלטות שלא
ניתן כבר לשנות, חיים של הישגים חסרי משמעות לצד החמצות
צורבות... אני מניח שההישגים היו יכולים גם להיות החמצות אז
אולי עדיף כבר ככה, אבל זה לא משנה את העובדה שאת מה שהכי
רציתי לא השגתי... הייתי יכול להתאמץ קצת יותר, אבל כנראה
שפחדתי להשיג את המטרה. אחרי הכל, הדבר היחיד שיותר טוב מלהשיג
את המטרה הוא לצפות להשגתה. אני העדפתי להמשיך לצפות, לרחם על
עצמי, לתכנן תוכניות, לפנטז, לבנות לה בתים ולקטוף לה פרחים.
להדליק לה אורות.  הכל זבל רומנטי. אתה מצוות תפאורה? כדאי
שתדליק פה את האורות. יש לכם הרבה עבודה להערב.

"הייתי בא להופעות שלה כאן. כן. היה לכם פה ערב מחול בבי"ס. כל
הבנות של מחול הופיעו בו. והיה גם בחור אחד, אבל הוא היה מבחוץ
כי אף בן לא רוצה להיות במגמת מחול". כולם אמרו שהוא הומו. כל
היום הוא מסתובב עם חבורה של בנות, שבינינו, רובן נותנות לכל
השכבה, בלבוש צמוד וכמעט שקוף שמתכופפות בתנוחות ארוטיות
משונות. על מה אתה מדבר? נראה לי שכדאי שתצא מפה. כנראה שהוא
חושב שאני אחד מהמסוממים מהמחששה... ליאונרד מתחיל עכשיו את
הפזמון על איזו אחת שלא רצתה אותו או משהו... הם עולים לבמה
המאולתרת על רצפת האולם ורוקדים ביחד במרכז, בין כל הטמאות.
היא לא יודעת את זה אבל אני עומד שם, מאחור, בין שלושה בחורים
שלא זוכרים אותי מהיסודי. סתם באתי. באמת סתם. והוא מרקד לו שם
איתה ועם האחרות. באמת קטע יפה. נוגע ללב. הוא מחזיק אותה
באוויר בזמן שהיא מעקלת את הגב ואחת אחרת נשכבת לרגליו
והבלרינה השלישית מקפצת לעברו ברגליים מפושקות. עכשיו ליאו
מתבכיין על איך שהוא היה מוכן לתת לה הכל... ובתוך כל ים הזימה
הזה אין אף תזוזה באזור המכנסיים הלבנים שלו. בחור בר מזל. גם
אני נשבעתי שלא לחשוב עליה בצורה כזאת. היא הייתה טהורה,
מושלמת, טעימה, מפתה, לא מתלוננת, קורנת אושר. אני לא סובל
אנשים שמתלוננים. כנראה שאני באמת לא מאמין באלוהים כי חשבתי
לעצמי מה יקרה לי אחרי שאני אמות אם אני אבגוד בשבועה שלי?

לאולם נכנסו כבר עוד כמה אנשים והתחילו לסדר את המכשירים שלהם.
רמקולים, פנסים, וילונות, כבלים מחשבים ושאר צעצועים. המנהל
החליט לעזוב אותי קצת. מר מה-שמו התחיל לדבר עם האיש שנראה הכי
רציני ואחראי על העניינים. בחור! זוז משם! אלוהים בטח נורא
יכעס. אבל החלטתי שאחרי הכל, עם קצת מזל, ימשיכו המלחמות
והמגפות והפיצוצים והשואות ולא יהיה לו זמן לשים לב אלי. מותר
ואפשר לפעמים להרהר על מה היה קורה אם הייתי נרשם לאיזה חוג
ריקוד בכיתה ב'. אולי הייתי עכשיו ההומו הזה. אולי אז לא הייתי
בכלל רואה את היופי שלה. לא בגלל שהייתי הומו, אלא את היופי
שלה כרקדנית. כמו שארכיטקט לא רואה את היופי שבבית גפרורים או
טירת-חול.

ליאונרד ממשיך לזמר בקול צרוד, ריח של אלפי סיגריות נודף
מהמלודיות שלו על החיים כמשחק פוקר. יש לי יתרון אחד עליו. לו
אולי יש אותה, אבל לי יש את הדבר היחיד שיותר טוב מזה. אני
יכול לצפות ליום שבו היא תהיה שלי. ואת זה יהיה חבל לאבד...

דאנס מי טו דה אנד אוף לאב...
"שמישהו יפסיק כבר את השיר הזה!"